באחת העבודות שבהן עבדתי היה בחור מבריק, מוכשר ומקצוען. הוא תמיד היה מגיע ראשון למשרד ויוצא ממנו אחרון. יום אחד שאלתי אותו: "למה אתה עושה את זה?"

והוא ענה: "אני עובד קשה היום כדי שבעוד 20 שנה לכל אחד מחמשת ילדיי יהיה בית… זו משימת חיי".

מצד אחד, התרגשתי לשמוע כמה חשוב לו להשקיע בדור ההמשך, לדאוג ולוודא שלא יחסר להם כלום. מצד שני, משהו בנוסח שהוא בחר לענות קצת צרם לי.

הרגשתי שהוא מפספס את הנקודה. הוא מקריב בהווה את הזמן הכי יקר שיש לו בעולם עם הילדים שלו - אלה שבשבילם הוא "עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה" - כדי שבעתיד יהיה להם את הבית המושלם…

"למה לא לתת להם את הבית המושלם כבר עכשיו? שאלתי. "אולי בשביל הבית של המחר הם מפסידים את הבית של היום?"

הרי אין ספק שהילדים שלו יעדיפו עוד חמש דקות של משחק מחבואים עם אבא, או חצי שעה של טיול ערב נעים ליד הפארק.

ואני מציע: בואו נשאל גם את עצמנו - מה הוא ה'נזיד עדשים' שלנו שעבורו אנחנו מוותרים על הבכורה? מה הוא הדבר הזה בחיים שלנו שאנחנו לא מספיק מעריכים ובלי לשים לב דוחקים אותו לפינה…

קחו למשל את השבת, יום מנוחה וזמן משפחה, להביט סביבכם, לראות את הילדים, ולהבין מה באמת יעשה אותם מאושרים, ובעיקר - מה באמת עושה (בהווה) אותם מאושרים!