פרשת וירא מפגישה אותנו עם הולדת הילד הראשון שקיבל את שמו ישירות מהקב"ה עוד לפני שנולד יצחק, התורה קושרת את השם לצחוק הגדול של שרה אמנו: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי". על פניו, היינו מצפים שיצחק אבינו יהיה דמות צוחקת וקלילה או החייכנית ביותר בתולדות האומה.

אבל מבין שלושת האבות, דווקא יצחק הוא הדמות המייצגת את מידת הגבורה, הדין, ואפילו הפחד כפי שהתורה עצמה מכנה אותו: "פחד יצחק". חייו של יצחק לא היו רצופים בצחוק מתגלגל; הם היו מלאי ייסורים, עקדה, מאבקים על בארות מים, מורת רוח מנשות עשו, ועיוורון בסוף ימיו. כיצד קרה שמי ששמו מסמל את הצחוק, הפך לסמל של רצינות, דין ויראה?

לאורך השנים, המציאות הוכיחה לי שוב ושוב את הפרדוקס המרתק הזה: האנשים שנושאים שמות שמשמעותם שמחה, עליצות או גיל, הם דווקא אלו שמתמודדים עם הכובד הגדול ביותר בחיים.

ישנו יסוד עמוק על פי חכמת האותיות והשמות: לעיתים, שם עם משמעות של שמחה, מייצרת אצל האדם תגובת נגד פנימית. השם תובע ממנו אנרגיה מסוימת בצורה כה אינטנסיבית, עד שהכלי הנפשי שלו מתעייף, והתוצאה בחיים הגשמיים היא דווקא הפוכה - צורך עמוק בהתכנסות, רצינות, ולעיתים התמודדות עם דכדוך.

אינני ממליץ לשנות את השם שניתן בלידה, אלא לעשות דבר הפוך: לתת לגיטימציה מלאה לרצינות ולעומק של האדם העונה לשם 'שמח'. אף אחד לא חייב "לספק את הסחורה" של השם שלו לחברה.

השמחה האמיתית, זו שלא זקוקה למסכות או להצגות מול אנשים, תחל לבקוע לאט ובטבעיות דווקא מתוך השקט והחוסן הפנימי.