הייתי אז בת 12, חודשים ספורים אחרי הפטירה של אחי, שבורים ורצוצים, הוזמנו לבוא אל מרן הרב עובדיה זצ"ל.
אותו היום הגיע בהתרגשות גדולה, נסענו ירושלימה, הסתובבנו בסימטאות והתפעלנו מההלך הרוח שנושב ברחוב החרדי. ופנינו לביתו של מרן.
למען האמת, כשנכנסנו פנימה הייתי בטוחה שאני ארגיש משהו אחר באוויר. איזו הרגשה עילאית לפגוש מישהו שהתורה היא נר לרגליו. אבל הבית היה הומה אדם, בין בנכדים ובין בילדים שהיו שם, והרגיש שזה בית רגיל לכל דבר ועניין.
אחרי כחצי שעה הגיע הרגע - נקראנו להיכנס לחדרו של מרן.
רק מי שהיה אצל מרן הרב עובדיה יודע, באותו רגע שאתה דורך בחדר אתה מרגיש, זה לא חדר, זה לרחף באוויר. יש הרגשה שהחדר הזה הוא לא על האדמה הרגילה שלנו, החדר הזה הוא כל כך מקודש, שפשוט היה שם אוויר שונה מכל מה שהרגשתי (ומכל מה שארגיש).
הדקות לצד הרב עובדיה היו מיוחדות, על אף שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלי, אני שמחה שזכיתי לראות את זיו פניו של מרן שר התורה, שזכיתי לקבל כמה דקות של הרגשת קדושה אמיתית.
***
פעם ראשונה בחיי, הרגשתי מה זה לבכות כשגדול ישראל הולך, עוזב אותנו, נוטש אותנו לבד בדרך המעורפלת הזו. הרי זה האיש שהנהיג את עם ישראל, שנתן קרן אור לחרדים הספרדים, שהלוויה שלו הייתה מהגדולה שהתקיימה במדינת ישראל, מעל למיליון איש(!).
"מרגיש עוד את ידך המלטפת ורוח חכמתך המרחפת האורות כבים אל מול פניך, הו לאן אלך? קשה לי בלעדיך".
מתוך השיר של עוזיה צדוק על מרן הרב עובדיה זצוק"ל.
