במהלך ימי הלחימה הקשים שלאחר השבעה באוקטובר, כשהמדינה כולה הייתה שרויה בהלם, גיא הוכמן לא יכול היה להישאר בבית. בזמן שחבריו גויסו, הוא יצא לשטח והגיע לגדודי המילואים, במטרה לתת גב, להעלות את המורל ולשמח את הלוחמים.
ביום שלאחר האסון, כשהגיע לפלוגה ג׳, פגש חייל שקיבל את פניו בחיוך חם, שהבהיר לו עד כמה נוכחותו נחוצה. שם, בשטח, נחשף לפער הבלתי נתפס בין העורף השבור לבין הרוח והחיוכים של החיילים.
הוכמן החל לתעד את הרגעים הללו בסרטונים חיים, במטרה להעביר את האנרגיה והתקווה חזרה לעורף. כשהתכנים הגיעו לדובר צה״ל, הוחלט לגייס אותו רשמית לשירות מילואים בתפקיד ייחודי: ״קצין חיוך ראשי״.
במסגרת התפקיד, עבר בין בסיסים ושטחי כינוס, בלב עזה ומחוצה לה, מתוך הבנה שהניצחון נשען לא רק על הנשק, אלא בראש ובראשונה על הרוח היהודית ועל השמחה.
מהפרעות קשב בכיתה ג׳ ועד הבמות באילת
הדרך של הוכמן אל עולם ההומור החלה בילדות מורכבת. כילד בכיתה ג׳, שהעיד על עצמו כ״חולה כדורגל וחולה על צחוקים״, התמודד עם בעיות קשב וריכוז והרבה להפריע בשיעורים.
אמו והמורה הגיעו עמו להסכם: אם ישמור על שקט במהלך השבוע, יוקדשו לו כחצי שעה בסופו כדי לעשות כרצונו. ההסדר הזה הפך להכנה שבועית למופע סטנדאפ קטן בכיתה.
בהמשך, לאחר השחרור מצה״ל, חווה תקופה של חוסר איזון בחייו. אמו הייתה זו שהמליצה לו לפנות לתחום הבידור. בגיל 21 נסע להתלמדות בצוות בידור באילת - מקום שהפך עבורו לבית ספר ולבית מרפא, ושם החל לעמוד לראשונה על במה.
במהלך מונדיאל 2018 ברוסיה, הוכמן עבד באתר אינטרנט והרגיש שחייו נמצאים בצומת דרכים. הוא ידע שתקופתו באתר מגיעה לסיומה ושאין לו עבודה לחזור אליה בארץ - תחושה של חוסר ודאות מקצועי.
מתוך הבנה שאין לו מה להפסיד, החליט לשחרר את הפחדים ולעשות ״מה שבא לו״. כשהבחין בדוכן ברחוב ברוסיה, עם עמדת מקלות סלפי תלויים, קנה מקל סלפי אחד ויצא לרחוב לצלם באופן עצמאי מפגשים הומוריסטיים עם אוהדים מכל העולם.
קניית מקל הסלפי והיציאה העצמאית לשטח הפכו לרגע מכונן בקריירה שלו. במקום להיות תלוי במעסיק או בגוף תקשורת, הצעד הזה הוליד את פורמט סרטוני הרחוב הפרועים והבלתי אמצעיים שהפכו לסימן ההיכר המרכזי שלו ופרצו עבורו את הדרך.
החוויה בחו״ל חידדה אצלו את התחושה שהוא מרגיש ״יותר יהודי בחו״ל״ והגבירה את רצונו להתחבר למסורת.
הטרגדיה המשפחתית: התאונה של אמא והחרטה הכואבת
לצד ההצלחה והחיוכים, נושא עמו הוכמן פצע משפחתי כואב.
לפני כשנה, קיבל הוכמן 14 שיחות שלא נענו בטלפון. כשבירר מה קרה, נאמר לו שאמו עברה תאונה. הוא תהה מה קרה והחל לנסוע במהירות לבית החולים.
בדרך נודע לו שמדובר ב״תאונת קורקינט״. מכיוון שלא הייתה זו תאונת דרכים עם מכונית, הוא נרגע והניח שמדובר בפציעה קלה, כשהוא אומר לעצמו: ״מה כבר יכול לקרות מקורקינט? בטח שברה רגל״.
כשהגיע לבית החולים, גילה כי אמו נלחמת על חייה לאחר שרוכב קורקינט פרוע פגע בה בעת שצעדה על המדרכה.
מאז אותה תאונה קשה, אמו אינה מדברת ואינה הולכת. הוכמן מתאר כיצד ברגע אחד התהפכו היוצרות, והוא הפך מילד להורה הדואג לטיפולים, למטפלות ולבדיקות הרפואיות של אמו.
לצד הכאב, הוא מתוודה על חרטה עמוקה שמלווה אותו: עקב חוסר ביטחון מול הקרובים אליו, מעולם לא הזמין את אמו להופעה שלו.
עם זאת, במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הוא בוחר לפעול למאבק במפגעי הקורקינטים, כדי למנוע אסון דומה ממשפחות אחרות.
זהות יהודית, תפילין ושבת: הרוח שמניעה את הכול
אירועי המלחמה חיזקו אצל הוכמן גם את הזהות היהודית ואת החיבור למסורת. אף שגדל כחילוני ומגדיר את עצמו כזה גם כיום, התחזקה אצלו התחושה של היותו חלק מ״הקבוצה של העם היהודי״.
הוא מקפיד להניח תפילין - רגע של חמש דקות ביום שמאפשר לו להתנתק מהרעש ולצבור אנרגיה.
בנוסף, בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, החליט לשמור שבת, החל משבת פרשת זכור. עבורו, ההתנתקות מהטלפונים וה״דיאטה הטכנולוגית״ במהלך השבת מייצרות שקט נפשי, זמן איכות משפחתי וחיבור עמוק יותר.
עבור הוכמן, האחדות בעם היא ערך עליון. הוא מדגיש שכל עוד אדם שייך לעם היהודי, אין זה משנה אם הוא חובש מגבעת או בעל קעקועים.
תחושת השליחות שלו יונקת גם מהשורשים המשפחתיים: סביו וסבתותיו משני הצדדים נרצחו בשואה בפולין ובסלוניקי.
כעת, 70 שנה מאוחר יותר, כשהוא מצליח לשמח את עם ישראל בארצו, הוא רואה בכך נס יומיומי וסגירת מעגל היסטורית שממשיכה את הרוח היהודית.
