"האגדה מספרת שלפני כ־500 שנה ישב שליט יפן ושתה תה מקערת התה האהובה עליו. לפתע נפלה הקערה ונשברה.
המלך הצטער מאוד ושלח את הקערה לתיקון בסין. כשהיא חזרה, הוא התאכזב לגלות שתיקנו אותה בצורה גסה ולא יפה. הכלי היה מכוער ולא מזמין.
יועציו ישבו וטיכסו עצה כיצד לשמח את המלך ולהשיב לו את קערת התה האהובה עליו.
וכאן נולדה אמנות יפנית מסורתית בשם 'קינצוגי'.
כאשר כלי חרס או קרמיקה נשבר, לא מנסים להדביק אותו ולהחזירו למצבו הקודם. מחברים את השברים, מורחים על מקומות החיבור שרף עץ מיוחד ומפזרים עליהם אבקת זהב.
כך, מה שהיה עד עכשיו סימנים של שבר הופך לעיטורי זהב מרהיבים. הכלי השבור והמודבק הופך ליצירת אמנות.
רגע לפני יום הכיפורים, רבי עקיבא ממשיל את טהרתם של ישראל למקווה.
אומר רבי עקיבא: 'מקווה ישראל ה'. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
ונשאלת השאלה: מדוע צריך את המשל הזה? למה לא לומר בפשטות שביום הכיפורים הקדוש ברוך הוא מטהר את עם ישראל? הרי כולנו יודעים שמקווה מטהר את הטמאים. מדוע צריך להשוות את טהרת עם ישראל בידי ריבונו של עולם לטהרת המקווה?
התשובה היא שכאשר אדם מגיע למקווה כדי להיטהר, האם המקווה שואל אותו: 'תגיד, לא היית כאן בשבוע שעבר? מה קרה? הרי הבטחת לפני חצי שנה שלא תיטמא יותר. איך הגעת לכאן שוב?'
לא. המקווה אינו שואל שאלות. אתה רוצה להיטהר? היכנס, טבול וצא טהור ונקי.
אומר רבי עקיבא: כך בדיוק ריבונו של עולם מטהר את עם ישראל.
נכון, בשנה שעברה הבטחנו שלא ניפול, שלא ניטמא ושנהיה אחרים. והנה אנחנו שבים גם השנה. האם ריבונו של עולם שואל אותנו: 'אבל הבטחתם?'
לא. ריבונו של עולם מטהר. 'הבא להיטהר מסייעין בידו'. אתה רוצה להיות טהור? זו הדרך וזה המקום.
כי גם כלי מלא שברים, ברגע שמפזרים עליו אבקת זהב, אבקה של תשובה אמיתית, הוא הופך מכלי שבור ליצירת אמנות יפהפייה."
