הבחור סולק משתי ישיבות, ואז החזון איש גילה מה באמת חסר לו

מתיקות התורה זוהי שאלה שרבים מתחבטים בה. איך אפשר להמתיק את התורה על בחורי הישיבה.

צעירים רבים שעדיין לא טעמו את הטעם המתוק של התורה ולצערנו נהנים הם מטעמים חלופים אחרים. הגאון הרב צבי קובלסקי זצ"ל סיפר על כך: באחת הישיבות היה בחור שבשעות היום למד בישיבה אך בשעות הערב ביקר במקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם. הבחור המשיך בדרכו עד שסולק מהישיבה.

החזון איש ששמע את הסיפור ביקש מהרב קובלסקי שיעביר את הבחור לישיבת לומז'ה בפתח תקווה.

ואכן הבחור התקבל לישיבה לאחר התעקשותו של החזון איש אך גם שם המשיך בדרכו הקלוקלת והמשיך להעדר בשעות הערב למקומות מפוקפקים עד שגם משם סולק.

כששמע החזון איש על כך, ביקש לשוחח עם הבחור. ומשהגיע אליו שאל אותו האם הוא מוכן ללמוד איתו בחברותא. "אתה תבוא אלי מדי יום ותגיד לי את הדברים הנחמדים שלמדת", אמר החזון איש.

וכך היה. מדי יום היה הבחור מגיע לביתו של מרן, אומר לו את החידושים שלמד ועד מהרה התפרסם שהוא החברותא של החזון איש. תואר זה היה כמובן תואר של כבוד גם בימי מרן זצ"ל.

לאחר זמן קצר הפסיק הבחור מהתנהגותו וחזר לגמרי אל ספסלי בית המדרש. כשבא הגר"צ קובלסקי ושאל את החזון איש האם מדובר ב'מופת', חייך מרן זצ"ל ונענע ראשו בשלילה: "לא מופת יש כאן", השיב. "אני אסביר לך מה קרה. הבחור הזה איננו אפיקורס ואיננו שונא את לימוד התורה. אבל כבר מהרגע הראשון ידעתי שבעת לימודיו של בחור זה בישיבה הוא לא קיבל מספיק תשומת לב ולא היה לו מקום שבו יקבל כבוד. ומצא זאת במקום ההוא שאין דעת חכמים נוחה הימנו. ברגע שקיבל אצלי את הכבוד המתאים, והתפרסם בציבור שהוא לומד איתי חברותא, לא נזקק כבר לתשומת לב נוספת וחזר לעצמו".

לצערנו אנו עדים לנפילות המתרחשות אצל בחורים שרוח הטומאה מעבירה אותם על דעתם ומכאן הדרך לתהום רוחנית קצרה עד מאוד. והכאב גדל שבעתיים כאשר גם אחיהם הבאים בתור נסחפים אחריהם וההורים לצערינו אינם יודעים כיצד להתמודד עם הצרה שפקדה אותם והם נופלים לייאוש ותסכול שאין ממנו כמעט תקווה. מן הראוי היה לגלות בטרם הנפילה את התזוזות שחלות בנפשו של הבחור וכבר אז לחפש פתרונות של עידוד, תשומת לב, קירבה, אהבה וחיבה. ומכאן תהיה הדרך סלולה להצלתו.