מדברים אמונה, אבל בורחים מהעבודה האמיתית?

אנשים מדברים על אמונה ובורחים מהעבודה. אומרת המשנה באבות: "מי שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת".

אנשים אוהבים לדבר על אמונה, כי פעמים רבות הם בורחים מהחיים האמיתיים.

האמונה היא הכיוון. תיקון המידות הוא האימון. זו עבודת ה', ואלה המעשים.

אפשר להאמין בכל הלב שכעס הוא דבר שלילי, ובכל זאת לכעוס שוב ושוב. אפשר להאמין בענווה, ובכל זאת להיות גאוותן. אפשר לדבר על אמונה בה', ובכל זאת להיות נשלט על ידי חרדה. מדוע? מפני שהאמונה יוצרת הבנה ורצון, אך המידה עצמה היא הרגל נפשי שנבנה במשך שנים.

תיקון המידות אינו מתרחש בעיקר על ידי ידיעה, אלא על ידי חזרתיות.

כל תגובה חדשה שחוזרת על עצמה שוב ושוב חורטת בנפש נתיב חדש.

לכן אפשר לומר: האמונה אומרת לאדם לאן ללכת. החזרתיות ועבודת המידות הן שמלמדות את האדם איך ללכת.

ההתמדה הופכת את ההליכה לטבע.

המוח משתנה על ידי חזרתיות, וזו עבודת ה', עבודת המידות.

כל פעם שאדם בולם כעס, דוחה סיפוק, נושם במקום להתפרץ או מקבל אי ודאות במקום להילחם בה, הוא מחזק מסלול חדש במוח.

בפעם הראשונה זה קשה, בפעם העשירית פחות, ובפעם המאה זו כבר נעשית נטייה טבעית יותר.

לכן אדם אינו הופך לסבלן מפני ששמע הרצאה על סבלנות. הוא הופך לסבלן מפני שתרגל אלף פעמים לעצור לפני התגובה.

"אחר הפעולות נמשכים הלבבות". לא אחר האמונה, אלא אחר הפעולות. לכן הרמב"ם, כאשר הוא מדבר על עבודת המידות, אינו אומר שאם תהיה אמונה לא יהיה כעס, לא תהיה קנאה או לא תהיה קמצנות. לא. הרמב"ם אומר שהכול תלוי במעשים. אם יעשה האדם שוב ושוב מעשים הפוכים ממה שהוא רגיל להם, לדוגמה ינהג בנדיבות במקום בקמצנות, הוא יתחיל להיות עובד ה'. זו עבודת המידות.

כלומר, הפעולה החוזרת משנה את הלב. לא רק הלב משנה את הפעולה, אלא גם הפעולה משנה את הלב, והאדם מתרגל לאהוב את ההרגלים החדשים.

האמונה מעניקה לאדם מצפן. החזרתיות מעניקה לו אופי.

יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שהאמונה אינה חשובה. האמונה מעניקה משמעות, מוטיבציה וכוח להתמיד גם כשהתרגול קשה ואינו מביא תוצאות מיידיות.

האמונה בונה את הכיוון. החזרתיות בונה את האישיות.

ויותר מכך, ההתעסקות באמונה היא דבר נפלא, בתנאי שהמטרה היא לחזק את האמונה. אבל אם יחשוב האדם שהוא יחזק את אמונתו ובכך יהיה פטור מעבודת המידות, הוא טועה.

לכן יש כיום בעלי תשובה שמתחזקים באמונה, אך לא במעשים. יש המדברים בצורה בוטה, אינם מתנהגים ביושר, לא בין אדם לחברו ולא תמיד גם בין אדם למקום. חלקם אף אינם מחפשים רב, משום שהם משוכנעים שהם כבר יודעים הכול. העיקר שיש אמונה.

בפועל, האמונה עלולה להפוך לבריחה של האדם מאחריות, מרצינות ומעבודת ה' אמיתית.

רעיונות ואמונה בלבד עלולים להפוך לעצלות, כאשר האדם מסתפק בהבנה ואינו מתרגם אותה למעשה.

עבודת המידות היא המקום שבו האמת נבחנת. לא במה שהאדם יודע, אלא במה שהוא עושה שוב ושוב.

רעיונות משנים את המחשבה. חזרתיות משנה את האישיות.

קל להבין. קשה להשתנות.

אופי אינו נבנה מרעיונות גדולים, אלא מאלפי מעשים קטנים.

רעיונות מרגשים את השכל. עבודת המידות מעצבת את האדם.

לכן אנשים אוהבים לשמוע רעיונות. הם אוהבים בינה מלאכותית, אוהבים לדבר על אמונה ואוהבים סיפורים. פעמים רבות זה מרגיע את המצפון. כך האדם מרגיש פטור מאחריות ומעשייה, רק מפני שיש לו... אמונה.

ואז הוא אינו מבין מדוע האמונה אינה מרגיעה את החרדה. הוא אינו מבין שאין קשר ישיר. מה שירגיע את החרדה הוא לא האמונה לבדה, אלא עבודת המידות.

מה שירגיע כעסים וקנאה אינו האמונה בלבד, אלא אמונה יחד עם העיקר, עבודת המידות.

רעיונות הם דבר קל. אפשר להתרגש מהם, לדבר עליהם ואף ללמד אותם. אך עבודת המידות אינה נבחנת ברעיונות, אלא בחזרתיות. היא מתחילה דווקא במקום שבו ההתלהבות נגמרת ונשארת רק העבודה העקבית.

רעיונות הם לעיתים מפלט מהמאמץ. עבודת המידות היא ההסכמה להשתנות באמת.

קל להבין את האמת. קשה להפוך להיות האמת.

השכל אוהב רעיונות. האישיות משתנה רק באמצעות הרגלים.

אמונה בלי עבודת ה', בלי עבודת המידות, עלולה להפוך לעצלות. עבודת המידות היא המבחן האמיתי של האדם.