חיים ישראל חושף: "לא הלחן ולא העיבוד הופכים שיר למרגש"

״והיה אם שמוע תשמעו״. מילים שאנחנו אומרים בקריאת שמע, מילים שמלוות אותנו שנים, אבל ככל שחושבים עליהן יותר, הן מעוררות שאלה פשוטה. למה כתוב "שמוע תשמעו"? הרי מספיק היה לומר "אם תשמעו".

כולנו שומעים. שומעים חדשות, שומעים אנשים, שומעים מוזיקה, שומעים אינספור קולות במשך היום. אבל להקשיב באמת, זה כבר סיפור אחר. בעולם שלנו יש המון רעש. הטלפון מצלצל, הודעות נכנסות, הרשתות לא מפסיקות להתעדכן. לפעמים נדמה שאנחנו מוקפים במידע מכל כיוון, אבל דווקא בגלל זה קשה יותר להקשיב.

כמי שחי את עולם המוזיקה, אני יכול לומר שלפעמים ההבדל בין שיר רגיל לשיר שנוגע בלב הוא לא הלחן ולא העיבוד. זה ההקשבה. היכולת להקשיב למילים. להקשיב לרגש שמסתתר מאחוריהן. להקשיב למה שהשיר באמת מנסה לומר. לא פעם קורה שאדם שומע שיר עשרות פעמים, ופתאום ביום אחד הוא מקשיב למילים באמת, ומגלה בו משהו חדש שלא שם לב אליו קודם.

זה נכון גם לחיים. כמה פעמים מישהו מדבר אלינו ואנחנו כבר חושבים על התשובה לפני שסיים את המשפט? כמה פעמים אנחנו שומעים, אבל לא באמת מקשיבים? לפעמים בן או בת הזוג לא מחפשים פתרון, אלא אוזן קשבת. לפעמים ילד לא צריך עצה, אלא תשומת לב. לפעמים חבר צריך שמישהו באמת ישמע אותו.

אולי זו המשמעות של "שמוע תשמעו". לא רק לקלוט את הצלילים, אלא לתת להם מקום בלב.

להקשיב לאנשים שסביבנו. להקשיב למה שהנשמה שלנו מנסה לומר לנו בתוך המרוץ של החיים. ולהקשיב גם לדברים הטובים שהקב"ה שולח לנו בכל יום, ושמרוב שגרה אנחנו לפעמים מפספסים.

כי בסופו של דבר, הרבה דברים בחיים מתחילים מהיכולת הפשוטה לעצור לרגע, ולהקשיב.