תפילה אחת בכל יום שינתה את גורלה של משפחה שלמה

מטבעו של אדם, הוא נמשך אל הבלתי שגרתי. מאורע המתרחש לעיתים רחוקות, מעורר התרגשות, בעוד שהדבר התדיר והקבוע עלול לאבד מערכו בעיניו. ההרגל מטשטש את ההתפעלות, והשגרה עלולה להקהות את תחושת החשיבות.

אלא שבעבודת ה' המציאות הפוכה לחלוטין. דווקא הדברים התדירים, המעשים המלווים את האדם בכל יום ובכל שעה, הם יסוד בניינו הרוחני. אין אלו מעשים טכניים, אלא ביטוי מתמיד של קבלת עול מלכות שמים. כל מצווה היא גילוי של הרצון האלוקי בעולם וחיבור מחודש בין האדם לבוראו; וככל שהיא תדירה יותר, גדלה ההזדמנות להידבק בבורא.

משום כך, עיקר מלחמתו של היצר הרע מתמקדת דווקא במצוות התמידיות. אין הוא מוכרח לשכנע את האדם לעבור עברה חמורה. די לו שיגרום לו לזלזל במצוות שנעשו להרגל, להחליש את הכוונה בתפילה או את החשיבות שבלימוד הקבוע. כך נשחק הקשר עם הבורא.

על כך פותחת פרשת עקב: "והְָיהָ עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". מבאר רש"י: "אלו המצוות שאדם דש בעקביו".

התורה מגלה לנו שדווקא באותן מצוות שנראות פשוטות ושגרתיות טמונה הברכה הגדולה. לעיתים החיסרון אינו במצוות שאדם אינו מקיים, אלא באלו שהוא מקיים מתוך הרגל, בלא התבוננות ובלא חיות.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התפילה. שלוש פעמים ביום זוכה יהודי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים. היצר הרע מנסה לשכנע שאם לא כיוון היום, מחר תהיה הזדמנות נוספת, אך זו טעות יסודית. כל תפילה היא בריאה בפני עצמה, וכל רגע של עמידה לפני הקב"ה הוא מפגש שלא ישוב ע ו ד לעולם. התפילה היא לא רק בקשת צרכים, אלא הצהרה של אמונה בבורא העולם ומנהיגו.

חז"ל המשילו את עם ישראל לתולעת. כנאמר: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יעֲַקבֹ". כוחה של התולעת אינו בשריריה אלא בפיה. גם כוחו של עם ישראל אינו בכוח הזרוע אלא בכוח התפילה.

לאורך כל הדורות, כשניצבו גדולי האומה מול מציאות שנראתה חסרת מוצא, הם פנו תחילה לתפילתם. אברהם אבינו התפלל על סדום ומתוך כך ניצל לוט, שממנו יצאה מלכות בית דוד. רחל אמנו שפכה את נפשה לפני ה' וזכתה להעמיד את יוסף הצדיק, ומשה רבנו התפלל על אחותו מרים במילים: "אֵ־ל נאָ רְפָא נאָ לָהּ", ולימד שכל כוחו של מנהיג הוא בעמידתו לפני בוראו.

אם האבות, האימהות והנביאים לא ויתרו על התפילה, קל וחומר אנחנו, הזקוקים לרחמי שמים בכל נשימה ונשימה.

כוחה של התמדה זו בא לידי ביטוי בסיפור מיוחד. לפני מספר שנים חגגה נערה בעלת תשובה את אירוסיה. בעיצומה של השמחה הבחינה אחת המורות שאמה של הכלה חסרה. לאחר חיפוש קל מצאה אותה לבדה במטבח, דומעת.

כששאלה לפשר בכייה, השיבה האם: "אינני שומרת תורה ומצוות. זו כבר בתי השלישית שחזרה בתשובה ומקימה בית של תורה". המורה שאלה בפליאה: "איזו זכות מיוחדת יש לך שהביאה לכך?". השיבה האם בפשטות: "אינני יודעת על שום זכות. רק דבר אחד אני עושה: לפני למעלה מעשרים שנה השתתפתי בסמינר, שם נתנו לי תפילה ואמרו לי להקפיד לומר אותה בכל יום. מאז לא הפסקתי".

כשביקשה המורה לראות את הדף, התברר כי הייתה זו תפילת השל"ה הקדוש על חינוך הילדים.

זהו מסרה הנוקב של פרשת עקב: אל תמדוד את ערכה של מצווה לפי תדירותה. דווקא המצוות שאדם דש בעקביו הן שמעצבות את אישיותו, בונות את עולמו הרוחני וממשיכות עליו שפע של ברכה.

כאשר יהודי מקיים את רצון בוראו מתוך אהבה, ומתייצב מדי יום לתפילה מתוך הכרה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, הוא זוכה לחיבור ולשפע לו הוא מייחל.