החזון איש הסתיר את כאבי התופת מאמו כדי שלא תצטער

ילדים רבים נושאים בליבם שאיפה עמוקה וחלום גדול להיות כמו גדולי הדור. אך השאלה היא כיצד זוכים להגיע לדרגות רוחניות עצומות אלו.

החזון איש היה נוהג לבחון את ילדי התלמוד תורה הצעירים, ומנהגו הקבוע היה לשבת עם הילדים הבאים להיבחן יחד איתם על אותו הספסל. הוא הסביר כי הילדים מגיעים מתוחים מאוד לאחר ימים של לחץ, כשהם חוששים מה יהיה אצל הרב. מדובר בילדים זכים וטהורים, והחשש שלהם כרוך בצער, ולכן כשהוא מתיישב יחד איתם בגובה העיניים הם נרגעים, מבינים שהוא אדם מאיר פנים ואין להם כל סיבה לפחד. הוא אף הקפיד לשאול שאלות פשוטות שכל ילד יוכל להשיב עליהן בקלות כדי להעניק להם ביטחון.

פעם, בעיצומו של המבחן, הבחין החזון איש שאחד הילדים מנסה לשאול דבר מה, אך המלמד משתיק אותו שוב ושוב. בעדינות פנה החזון איש אל המלמד ושאל מה הילד מבקש לדעת. בלית ברירה, חזר המלמד על שאלתו התמימה והעמוקה של התלמיד: "איך אפשר לזכות לצמוח ולהיות גדול בתורה כמו החזון איש?".

זו הייתה שאלה של ילד יהודי זך וטהור לב. החזון איש שמע את הדברים, הניח את ראשו על השולחן לרגע קט במחשבה, ואז הרים את עיניו ואמר: "בני, כשנזהרים לקיים מצוות כיבוד אם באדיקות כמוני, אפשר לצמוח ולהיות חזון איש". מי שמכיר את הסיפורים על הקפדתו של החזון איש במצווה זו, מבין שאין הדבר פשוט כלל וכלל.

הנה דוגמה נפלאה הממחישה זאת: החזון איש סבל קשות מאבנים בכיס המרה, כאבים עזים ונוראיים. הוא תיאר פעם כי כדי להבין את עוצמת הסבל, ניתן לדמיין אדם שידו נמחצת בין הדלת למשקוף. כשהיו תוקפים אותו הכאבים, היה מתייסר עד שלא יכול היה לזוז.

פעם אחת, בעודו יושב ועוסק בלימוד התורה, תקף אותו התקף קשה מנשוא. מחמת הכאב הוא נשכב על הרצפה והחל להתפתל, שכן תנוחה זו סייעה מעט להרגעת הכאב. והנה, בעודו שוכב מיוסר, נשמעו לפתע פסיעותיה של אמו, הרבנית מרת ראשה לאה, המתקרבת לחדר.

בהרף עין קם החזון איש מהרצפה בכוחותיו האחרונים, התיישב ליד השולחן והמשיך בלימודו כאילו לא אירע דבר. כשהאם נכנסה, לא היה לה שמץ של רמז לכך שבנה הקדוש מתייסר בכאבי תופת, וכל זאת כדי שלא להדאיג אותה ולצערה.

אם אנו חולמים להיות תלמידי חכמים, עלינו להשתדל להקפיד הרבה יותר בהלכות כיבוד אב ואם.