האם אמונה באמת מרפאת חרדה?

האם אמונה מרגיעה חרדות?

חרדה היא שאלה קיומית שמהדהדת בראשו של אדם הסובל מחרדה. הוא שואל:

מה עומד לקרות?

האם אני בטוח?

האם יש סכנה?

כאשר אין תשובה ברורה, אצל חלק מהאנשים נוצרת דריכות. ככל שהאדם מתקשה לשאת אי ודאות, כך החרדה גדלה.

אבל חשוב להבין: הצורך בוודאות אינו רק רעיון שכלי. זהו צורך רגשי עמוק.

יש אנשים שיודעים מבחינה שכלית שהכול יהיה בסדר, אבל מבחינה רגשית הם עדיין בחרדה.

הם מאמינים שיש בורא לעולם.

הם מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם.

הם מאמינים שאין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.

ובכל זאת הם בחרדה.

למה?

מפני שהאמונה השכלית והחוויה הרגשית אינן תמיד נמצאות באותו מקום בנפש האדם.

לכן הידע קיים.

הרגש עדיין מבוהל.

לכן אמונה לבדה לא תמיד מרפאת חרדה.

היא יכולה לתת משמעות, תקווה, כוח וכיוון, אבל פעמים רבות האדם צריך גם ללמוד, מבחינה רגשית וגופנית, לשאת אי ודאות.

החרדה אומרת:

"אני חייב להיות בטוח."

החוסן הנפשי הבריא והיעיל אומר:

"אני מסוגל לחיות גם בלי להיות בטוח. אני יכול לשאת אי ודאות."

זהו שינוי רגשי עמוק.

לפעמים אדם מתפלל, לומד ומתחזק באמונה, ובכל זאת מערכת העצבים שלו נשארת דרוכה, כי הנפש התרגלה במשך שנים להאמין שהעולם מסוכן, שטעות היא אסון ושחוסר שליטה הוא סכנה.

במצב כזה, העבודה אינה רק לחזק את האמונה, אלא גם לאמן את הנפש.

ללמוד לא להיבהל מכל תחושה.

לא לרוץ לקבל אישורים.

לא לבדוק שוב ושוב.

להסכים להיות במצב של אי ודאות בלי לברוח ממנו.

דווקא אז הנפש מגלה שהיא חזקה יותר ממה שחשבה.

צריכים לזכור:

אמונה עונה על השאלה מי מנהל את העולם.

חרדה עוסקת בשאלה האם אני מסוגל לשאת את מה שאינני יודע.

יש אמונה כתפיסת עולם. אדם מאמין שיש משמעות לחיים, שיש סדר בעולם ושיש ערכים שמכוונים את המציאות.

זו אינה תכונת אופי, אלא השקפה.

אבל יש גם יכולת נפשית לחיות מתוך אמון, ביטחון, יציבות פנימית ונשיאת אי ודאות. זו כבר תכונה נפשית, או מיומנות נפשית.

לכן אפשר למצוא שני אנשים שמאמינים בדיוק באותם דברים, לומדים את אותם רעיונות ומחזיקים באותה השקפת עולם, ובכל זאת אחד רגוע והשני חרד.

ההבדל אינו בהכרח באמונה עצמה, אלא במבנה הנפשי.

יש אדם שמטבעו מתקשה לשאת חוסר ודאות, רגיש מאוד לסכנה, זקוק לשליטה ולתחושת ביטחון. גם אם אמונתו חזקה, מערכת העצבים שלו עדיין עלולה להגיב בחרדה.

לעומתו, יש אדם שמטבעו רגוע יותר, גמיש יותר ובעל יכולת גבוהה יותר לשאת חוסר ודאות.

אמונה היא מה האדם חושב על המציאות.

חוסן נפשי הוא כיצד האדם חווה את המציאות.

לכן העבודה הנפשית אינה להחליף את האמונה, אלא להוסיף לה כלים של ויסות רגשי, נשיאת אי ודאות, גמישות נפשית ויכולת להתמודד עם פחדים.

כאשר האמונה והחוסן הנפשי מתחברים יחד, האמונה כבר אינה נשארת רק רעיון שכלי, אלא הופכת גם לחוויה פנימית יציבה יותר.

כדי שתהיה אמונה, נדרשת גם התכונה של ויתור על שליטה. תכונה זו היא כלי לאמונה.

האמונה עצמה אינה תכונת אופי, אבל כדי לחיות את האמונה בפועל נדרשות תכונות נפשיות מסוימות.

אחת המרכזיות שבהן היא היכולת לוותר על שליטה מוחלטת.

האדם החרד אומר:

"אני אהיה רגוע רק כאשר אדע בדיוק מה יקרה.

אני אהיה רגוע רק כאשר אהיה בשליטה.

אני אהיה רגוע רק כאשר אסלק את כל הסיכונים."

לעומת זאת, האמונה דורשת מהאדם להסכים לכך שלא הכול בידיו.

לא מתוך חולשה.

לא מתוך ייאוש.

אלא מתוך הכרה במגבלות האדם.

לכן אפשר לומר שהיכולת לשחרר שליטה היא כלי נפשי שמאפשר לאמונה להתבטא.

אדם יכול להאמין ברעיונות גדולים מאוד, אבל אם נפשו אינה מסוגלת לשאת חוסר ודאות, האמונה תישאר ברובד השכלי בלבד.

במובן הזה, גמישות נפשית, סבלנות לאי ודאות, היכולת לדחות את הצורך בשליטה מיידית, והיכולת לשאת מצבי ביניים, הן כלים שמאפשרים לאמונה להפוך מרעיון לחוויית חיים.

האמונה אומרת שהאדם אינו מנהל את כל המציאות.

הענווה מסכימה לקבל זאת.

הגמישות הנפשית מאפשרת לחיות עם זה.

והוויתור על שליטה הוא הגשר שמחבר בין הידיעה לבין החוויה.

לכן, פעמים רבות העבודה הנפשית אינה להוסיף עוד רעיונות, אלא לפתח את היכולת הפנימית להרפות, לשאת אי ודאות ולהמשיך לפעול גם כשלא יודעים את כל התשובות.

זו עבודת המידות.

ודווקא שם נוצר המרחב שבו האמונה יכולה לקבל ביטוי ממשי בחיי האדם.