עצרו הכול: זה הדבר שהילדים שלכם באמת מחכים לקבל מכם

העולם שבו אנחנו חיים יודע למשוך אותנו לכל הכיוונים, ומציע ללא הרף אינספור עיסוקים, מטרות, רצונות והנאות.

לעיתים קרובות המרוץ הזה כה אינטנסיבי, עד שהאדם שוכח לעצור לרגע ולשאול את עצמו את השאלות הנוקבות ביותר: מה באמת חשוב בחיים האלה? מהו הדבר שעליו אסור בשום אופן להתפשר, ומה הם רק האמצעים הטכניים שנועדו לשרת מטרה גדולה?

חז"ל לימדו אותנו שאחת הסכנות הרוחניות והקיומיות הגדולות ביותר היא להפוך את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל. אדם יכול להיות עסוק ועמל לאורך כל שעות היום בדברים שנראים חשובים ודחופים, אך להחמיץ לחלוטין את המהות ואת הדברים העיקריים ביותר.

אחד מאותם יסודות עמוקים נלמד מתוך דו שיח מרתק המופיע בפרשה שקראנו, פרשת מטות. בני גד ובני ראובן, מבקשים ממשה רבנו להישאר בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ בעקבות ריבוי מקניהם ונכסיהם, מציגים את בקשתם במילים הבאות: "גּדְִרתֹ צאֹן נבִנְהֶ למְִקְננֵוּ פּהֹ ועְָרִים לטְַפּנֵוּ".

משה רבנו שומע את הדברים ומזדעזע. הוא אינו מתווכח איתם בהכרח על עצם הבקשה הטריטוריאלית, אלא ממהר לתקן באופן מיידי את סדר העדיפויות המעוות שהשתקף מדבריהם. הוא משיב להם ומדגיש: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגדְֵרתֹ לְצנֹאֲַכֶם". משה הופך את הסדר ומציב מראה מול עיניהם: קודם כל יש לדאוג לילדים, ורק אחר כך לצאן ולרכוש; קודם כל באות הנשמות, ורק לאחר מכן הממון.

כמה עוצמתי ומדויק המסר הזה לחיי היומיום של כולנו. הקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו נשמות טהורות, ילדים שהם אוצר שמימי שאין לו שום מחיר בעולם. הילדים שלנו אינם זקוקים רק לרווחה החומרית, למותרות או לחפצים שנעניק להם בידיים; הם זקוקים בראש ובראשונה למה שנעניק להם מהלב. הם צמאים לזמן האיכות שלנו, להקשבה העמוקה והאמיתית שלנו, לדוגמה האישית שנפגין בפניהם, לחיבוק חם, למילה טובה ומעודדת, ללימוד תורה משותף ולתחושה העמוקה שהם באמת מרכז העולם שלנו.

סיפור נפלא ממחיש את ההסתכלות הזו. מסופר על הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת לומז'ה, שבחן פעם ממושכות ילד צעיר מתלמוד תורה על לימוד החומש שלו.

עבר שם ראש ישיבה חשוב, וכשראה את המשגיח הנודע משקיע זמן כה רב ויקר בשיחה עם הילד, פנה אליו ואמר: "מאוד נהניתי לראות את כבודו לומד כך בחביבות עם הנכד שלו".

השיב לו הרב משה רוזנשטיין מיד: "לא, זה איננו נכדי".

תמה ראש הישיבה ושאל: "אם כך, האם זהו קרוב משפחה אחר?".

ענה המשגיח: "גם לא".

התפלא ראש הישיבה ושאל: "אם כן, מי הוא הילד הזה שאתה בוחר להשקיע בו אנרגיה וזמן רבים כל כך?".

חייך המשגיח במאור פנים ואמר: "זהו בנו של הקדוש ברוך הוא".

כשראה את הפליאה הגדולה שעל פניו של ראש הישיבה, הוסיף והסביר: "אילו הייתי אומר לכם שזהו בנו של אחד מגדולי ומנהיגי ישראל, הייתם מבינים מיד מדוע אני מקדיש לו את זמני היקר. עתה, כשאני אומר בפירוש שזהו בנו של מלך מלכי המלכים, כבודו מתפלא?".

כך בדיוק צריכה להיות ההסתכלות האמונית של כל הורה וכל מחנך בישראל. בכל פעם שאנו מביטים בילד שלנו, עלינו לזכור שהוא אינו רק הבן הפרטי שלנו, אלא הוא בנו של הקדוש ברוך הוא, אשר הופקד באמון מלא בידינו כדי שנגדל אותו באהבה, באמונה וביראת שמיים טהורה.

השבוע, לפני כל משימה, עבודה או סידור דחוף, הבה נקבל על עצמנו החלטה מעשית אחת קטנה: לשבת עם הילד עוד כמה דקות שקטות, להקשיב לו באמת ובריכוז, ללמוד איתו, לשוחח איתו בגובה העיניים, לחבק אותו ולהראות לו שהוא הדבר היקר והחשוב ביותר עבורנו.