שנאת חינם עדיין כאן: מה באמת מעכב את בניין בית המקדש?

אנו ניצבים בפתחם של ימי בין המצרים, תקופה שבה כל יהודי נקרא להתבונן פנימה אל תוך לבו. רבים טועים לחשוב שמנהגי האבלות של שלושת השבועות נועדו רק לשימור זיכרון העבר, אך האמת היא שהיהדות תמיד מביטה קדימה. הצום והתענית אינם רק בכי על מה שהיה, אלא קריאה לעצור את שטף החיים הדינמי ולחשוב על המציאות האחרת שיכולה הייתה להיות כאן: חיים של השראת שכינה, כהנים ולויים בבית המקדש. כדי לזכות בעתיד הזה, עלינו להבין מה היה שורש הכישלון ולתקן אותו מהיסוד.

החורבן החל בנקודה פנימית ואישית של כל אחד מאיתנו, והתיקון חייב להתחיל באותה דרך: בנייה אישית שתוביל לחיבור גדול בין כל חלקי העם. כולנו יודעים שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, והעובדה שחלפו קרוב לאלפיים שנה והוא טרם נבנה מעידה על כך שטרם הצלחנו לרפא את הנגע הזה. גם לאחר אירועי השביעי באוקטובר, כאשר לרגע היה נדמה שהגענו לאחדות ולאהבת ישראל אמיתית, המציאות המורכבת והפוליטיקה גרמו לנו לחזור לפירוד. אם המכה הקשה הזו לא הספיקה כדי לשנות אותנו, עלינו לחפש עזרה והדרכה כיצד להוציא את השנאה מליבנו.

כאן מגיעה פרשת פנחס ומלמדת אותנו שיעור מפתיע. פנחס בן אלעזר לא נולד ככהן, שכן הכהונה ניתנה בתחילה רק לאהרון ולבניו שנמשחו עימו, בעוד נכדיו שנולדו קודם לכן נותרו במעמד של "ישראל". המהפך בחייו קרה כאשר עם ישראל הידרדר לשפל רוחני נורא בחטא בעל פעור, עבודה זרה בזויה שנועדה לפרוק כל עול אנושי ומוסרי. בעוד שמשה רבנו עמד נבוך מול חטאו של נשיא שבט שמעון לעיני כל ישראל, פנחס לא יכול היה להכיל את חילול השם.

מעשהו של פנחס נראה במבט שטחי כמעשה של אלימות, אך הקדוש ברוך הוא העיד עליו כי מעשיו היו לשם שמיים וזיכה אותו בברית כהונת עולם ובברית שלום. ההבדל בין פנחס לבין אנשים המכנים עצמם קנאים בכל דור טמון בלב: משה רבנו ידע שרק מי שליבו נקי במאה אחוזים מנגיעות אישיות, מכעס, מגאווה או מרצון להתפרסם, רשאי לפעול מתוך קנאת השם. פנחס פעל מתוך כאב עצום על צער השכינה ועל חילול כבודו של בורא עולם, ולא מתוך דחף אישי.

הלקח עבורנו כיום אינו לקום ולפגוע באחר, אלא ללמוד מפנחס את היכולת לוותר על הכבוד והדעה האישית למען כבוד שמיים. עלינו לשאול את עצמנו מה חשוב יותר: לנצח בוויכוח ולהנציח את הפירוד, או לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא שבניו רבים זה עם זה? דמיינו אבא השוכב על ערש דווי ומבקש מבניו להשלים ביניהם כבקשה אחרונה. כל בן אוהב היה מוחל על כספו ועל כבודו כדי לגרום לאביו חיוך. כך גם עלינו להתייחס לצער השכינה בגלות.

בימים אלו של בין המצרים, כשאנו נמנעים משמחות ויושבים על הארץ בתיקון חצות, עלינו לזכור שהבית לא נבנה כי המשפחה עדיין מפורקת. אם נשכיל להסתכל אחד על השני באהבה, לבטל את הפלגנות ולשקם את האחדות בתוך הציבור שלנו ומחוצה לו, נוכל להוציא את השכינה מהגלות ולהחזיר את עם ישראל למקומו הטבעי והבטוח בבית המקדש. הבה ניקח מפנחס את הדאגה הכנה לכבוד השם, ונהפוך את ימי הצער לימי שמחה ושלום לכל עם ישראל.

האזינו לתוכנית המלאה בערוץ 2000: