שניות לפני ההוצאה להורג - החיילים החלו לירות זה בזה

בעולם שמקדש הוכחות, נתונים קשיחים והסברים רציונליים, נדמה לעיתים שאמונה היא דבר ששייך למחוזות הרגש, התחושה והמסורת בלבד, משהו שמדברים עליו בשפה של הלב ולא בשפה של השכל.

אך אמונת ישראל מעולם לא נבנתה על רגש חולף, על אשליה מתוקה או על שאיפת לב בלבד, אלא דווקא על יסוד מוצק ועמוק של ידיעה חקוקה.

התורה אינה פותחת בציווי המורה לנו רק "והאמנת", אלא היא מציבה תביעה קודמת וברורה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים".

הסדר הזה אינו מקרי. התהליך מתחיל קודם כל מתוך ידיעה ברורה, מתוך בירור פנימי עמוק ושכלי שהעולם הזה איננו הפקר, שיש בורא שמנהיג את הבירה, שיש השגחה פרטית מדויקת על כל פרט, ושיש משמעות נצחית לכל מציאות ולכל נברא.

הרמב"ם פותח את חיבורו המונומנטלי הלכות יסודי התורה במשפט אדיר ומהדהד: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

ומכאן נולדת האמונה היהודית האמיתית.

אלא שכאן בדיוק מגיע הניסיון הגדול והמורכב של החיים, המבחן שבו נמדד החיבור שבין המוח והלב.

יש רגעים בחיים שבהם האדם עומד חסר אונים ואיננו מבין את המתרחש סביבו. יש מאורעות קשים וכואבים שקשה להכיל אותם, ומצבים מורכבים שהשכל האנושי המוגבל מתקשה לפרש או למצוא להם צידוק הגיוני.

אך יהודי המחובר ליסוד הידיעה יודע שהעדר הבנה אנושית איננו מעיד, בשום אופן, על העדר אמת אלוקית.

ילד קטן שאינו מבין את פשר מעשיו והחלטותיו של אביו, אינו מסיק מכך, חלילה, שאין לו אב או שאביו פועל נגדו.

להפך, דווקא מפני שאביו גדול, מבוגר וחכם ממנו לאין ערוך, ברור לילד שישנם דברים רבים ונעלים שנמצאים כעת מעבר להשגתו ולתפיסתו הצעירה.

בשנים עברו, עת עסקתי באינטנסיביות במלאכת הקודש של קירוב בני נוער וחיבורם לשורשים, זכיתי להגיע לביתו של כ"ק האדמו"ר מזוטשקא זצ"ל.

הרבי, שהיה ניצול שואה, עבר מסע ייסורים מפרך ונורא מאין כמוהו בגזירות המלחמה.

בין השאר, הוא סיפר על הרגע הנורא שבו עמד פיזית על עמוד העלייה לגרדום, כאשר חבל התלייה כבר כרוך ומתוח סביב צווארו.

גם ברגעים ההם, כשהמוות הציץ מול עיניו, המשיך להאמין, לבטוח ולזעוק אל הקב"ה.

לפתע, באורח פלאי שמעל לכל היגיון, אותם נאצים ארורים שהיו עסוקים בסקירה לאחור של השבויים, החלו להתווכח ביניהם בזעם על ספירת האנשים.

הוויכוח הסלים במהירות עד שלבסוף הם שלפו נשק וירו זה בזה.

במהומה הגדולה שנוצרה, תלש הרבי את החבל מצווארו, נס על נפשו וניצל ממוות בטוח.

מתוך השראה ויראת כבוד מאותו ניסיון פלאי, העזתי לשאול אותו:

רבי, רבים כל כך מבני הנוער שואלים אותי בכאב: איפה הקב"ה היה בשואה?

הרבי עצר לרגע, פניו הרצינו, ואז השיב לי בעוצמה שמרעידה את הלב:

"ואני שואל איפה הוא לא היה? למי שזכה לדעת אותו באמת, זכה גם לראותו בתוך המחשכים".

זהו בדיוק עומקה המזוקק של האמונה: גם כאשר אינני מבין את הדרך הפתלתלה שבה אני צועד, וגם כשהדרך נראית חשוכה, מאיימת ואבודה לחלוטין, עדיין אני יודע, בידיעה מוחלטת, מי הוא זה שמוליך אותי בה ומחזיק בידי.

פרשת חוקת מבטאת את היסוד הנצחי הזה במצוות פרה אדומה, חוקה שאין לה טעם גלוי, שעליה אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

התורה מלמדת אותנו שלא הכול ניתן למדידה, שקילה ופירוק בכלים אנושיים מוגבלים.

יש מציאות אלוקית עליונה ורחבה בהרבה מן ההשגה המצומצמת של האדם במציאות הגשמית.

וכאשר הידיעה השכלית הזאת מצליחה לרדת אל עומק הלב, האדם נעשה חזק יותר אל מול סערות החיים.