חיים ישראל קורא להרבות באהבת חינם: "מילה אחת לא במקום יכולה לפרק הכול"

פרשת קורח היא אחת הפרשות הכי כואבות. לא בגלל אויב מבחוץ, אלא בגלל מחלוקת מבפנים.

קורח לכאורה לא בא בלי טענות. הוא דיבר על צדק, על שוויון, על "כל העדה כולם קדושים". על פניו, אלו מילים יפות. אבל משהו שם התפספס.

כי לא כל ויכוח הוא באמת לשם שמיים. לפעמים הוא לשם אגו. לשם כבוד. לשם הרצון להיות במרכז.

וזה מסוכן.

כי מחלוקת כזו לא בונה, היא מפרקת. היא לא מקדמת, היא שורפת הכול בדרך. היא לא מתקיימת, כי היא לא לשם שמיים, ואין סופה להתקיים.

גם בדור שלנו ובעולמות שלנו אפשר להגיע לזה בקלות. עם בן או בת הזוג, עם השכן, עם בן משפחה, עם חבר, או אפילו עם אדם זר לגמרי.

דעות, חיכוכים, אגו, רצון להוכיח מי צודק, והרצון לומר את המילה האחרונה. צריך לזכור שזה עלול לקרות ולהתפתח מהר מאוד.

מילה אחת לא במקום, תגובה לא מדויקת, והכול יכול להתלקח כמו אש שורפת שמחפשת לאן להתפשט.

לפעמים זה מתחיל מדבר קטן, כמעט לא מורגש, אבל אם לא עוצרים בזמן, זה גדל. זה נכנס ללב, זה יושב, זה מפריע, ופתאום כבר קשה לחזור אחורה.

והאמת? לא צריך הרבה כדי לעצור את זה.

רק קצת ענווה. קצת יכולת לשתוק בזמן. קצת הבנה שלא כל דבר צריך לנצח בו.

לפעמים דווקא מי ששותק הוא החזק. מי שמוותר הוא זה שמרוויח. מי שבוחר בשלום הוא זה שבונה.

כי בסוף, השאלה היא לא מי צדק, אלא מה נשאר אחרי.

במחלוקת של קורח לא נשאר כלום.

רק נזק. רק כאב. רק פירוד.

וזה שיעור חזק. לדעת לבחור את המלחמות שלך. לדעת מתי לדבר ומתי לוותר. לדעת לשמור על אנשים (בטח אם זו הסביבה הקרובה שלך), יותר מאשר על עמדות.

בעולם שבו כולם רוצים להישמע, אולי הגדולה האמיתית היא לדעת גם לעצור. לא להיגרר. לא להדליק עוד אש.

כי לפעמים, ניצחון בוויכוח הוא דווקא ההפסד הכי גדול.

הלוואי ונזכה להרבות באהבת חינם, פחות לרצות להשמיע ויותר לרצות להקשיב.