למה אנחנו מקנאים באחרים? פרשת השבוע נותנת תשובה מטלטלת

פרשת השבוע, פרשת בהעלותך, מציבה בפנינו את אחד האתגרים המרכזיים והעמוקים ביותר בחייו של כל יהודי. כאשר אנו מתבוננים במסלול החיים שלנו בעולם הזה, אנו מגלים כי המשימה המורכבת ביותר המוטלת עלינו איננה רק קיום המצוות המעשיות, אלא הזיכוך הפנימי של הנפש, הלוא היא עבודת המידות. רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, נהג לומר כי קל יותר לאדם ללמוד ולשנן את הש"ס כולו מאשר לשבור ולתקן מידה רעה אחת שבקרבו. הוא אף הוסיף והדגיש כי אדם יכול לעמול שבעים שנה שלמות על זיכוך תכונה מסוימת, ועדיין למצוא את עצמו נאבק בה בכל יום מחדש.

הרמב"ם, בהלכות תשובה, מרחיב את היריעה ומחדש דבר מרעיש. לדבריו, ביום הדין הקדוש ברוך הוא אינו בוחן את האדם אך ורק על המצוות המעשיות, על תפילותיו או על שמירת השבת שלו. הדין הגדול והנורא מתייחס גם, ואולי בעיקר, למידותיו של האדם: האם הוא היה כעסן, האם היה קנאי, האם נתן לגאווה לנהל אותו. כאן עולה שאלה נוקבת אשר מעסיקה רבים מאיתנו ומעוררת תהייה עמוקה לגבי הצדק האלוקי.

נקודת הזינוק האישית: למה אלוקים שופט אותנו על תכונות מולדות?

כיצד ייתכן שהבורא דן אותנו על תכונות האופי שלנו? הרי אם אדם נולד עם נטייה טבעית לכעס, אם הוא נולד עם רגש קנאה מוגבר, או אם הוא מתמודד מלידה עם קמצנות או תאוותנות, מדוע עליו לתת דין וחשבון על כך? לכאורה, מדובר בתכונות מולדות, בנתוני פתיחה שנקבעו לו מלמעלה ביום היוולדו. מדוע נדרש מאיתנו לשנות את מה שהטביע בנו הבורא בעצמו?

התשובה לכך מהווה את יסוד הבריאה כולו. הקדוש ברוך הוא ברא כל אחד מאיתנו בנקודת זמן מסוימת, עם נתוני פתיחה ייחודיים לו: משפחה מסוימת, רמה כלכלית, סגנון אופי, מראה חיצוני ומצב בריאותי. כל אלו אינם בחירה שלנו, אלא נקודת הזינוק שנקבעה עבורנו. מאותה נקודת פתיחה בדיוק, הבורא מצווה אותנו להתקדם לעברו, לעבוד אותו ולפתח אהבת השם אמיתית.

אין טעם לומר משפטים כמו "אילו הייתי נולד עשיר" או "אילו הייתי גדל בחברה טובה יותר". המחשבות הללו אינן רלוונטיות כלל. אילו הבורא היה רוצה שנחיה במסגרת אחרת, הוא היה מציב אותנו שם. הדרישה האלוקית היא שנגיע אליו מתוך המקום המדויק שבו הוא שתל אותנו. הדבר דומה למלך ששולח את עבדיו למשימה וקובע לכל אחד מהם נקודת יציאה שונה ברחבי הממלכה. המלך אינו שואל מדוע התחלת רחוק, אלא האם עשית את המאמץ להתקדם משם אל ארמונו. לכן, התירוץ הטוען כי "כך נולדתי" אינו מתקבל. התפקיד שלנו הוא לקחת את חומרי הגלם שקיבלנו ולעצב מהם כלי מפואר לעבודת השם.

זה לעומת זה: הכוח להפוך את האיסור להיתר

כדי להקל עלינו את המלאכה הזו, הטביע הבורא חוק רוחני בעולם: "זה לעומת זה עשה האלוקים". לכל כוח שלילי בעולם ישנו כוח חיובי מקביל, ולכל איסור ישנו היתר תואם. הגמרא במסכת חולין מביאה דוגמה נפלאה לכך. התורה אסרה עלינו באיסור חמור אכילת בשר חזיר, אולם חז"ל מגלים לנו כי בים קיים דג מיוחד הנקרא שיבוטא, שטעמו זהה לחלוטין לטעמו של בשר החזיר. מכאן אנו למדים שכל דבר שהקדוש ברוך הוא אסר עלינו, הוא ברא כנגדו דבר היתר בעל מאפיינים דומים, כדי שלא נרגיש חוסר בעולם.

עיקרון זה תקף לחלוטין גם בעולם המידות. הגאווה, למשל, היא מידה מגונה ופסולה לחלוטין, אך ישנו מושג הנקרא גאווה יהודית, שהיא היכולת לעמוד בגאון ובתקיפות מול תרבויות זרות ולשמוח בחלקנו כבני מלכים. הדבר נכון במיוחד לגבי המידה הדומיננטית ביותר המוזכרת בפרשת השבוע, הלא היא מידת הקנאה.

מחלת הקנאה והרס החיים

מידת הקנאה נחשבת לאחת המידות הקשות וההרסניות ביותר בנפש האדם. אדם הנגוע בקנאה מאבד את היכולת ליהנות מחייו. שלמה המלך, החכם מכל אדם, הגדיר זאת במילים קצרות ומצמררות: "ורקב עצמות קנאה". פירוש הדבר הוא שהקנאה אינה נשארת רק ברמה הרגשית, אלא היא מכלה את האדם מבחינה פיזית ובריאותית. היא רוקבת את עצמותיו עוד בחייו.

מדוע הקנאה הרסנית כל כך? משום שהאדם הקנאי אינו מסוגל לראות בטובת חברו. כאשר הוא רואה שלשני יש בית יפה יותר, רכב חדיש יותר או הצלחה גדולה יותר, הדבר אוכל אותו מבפנים במובן המילולי ביותר. אדם כזה אינו מוצא מנוחה לא ביום ולא בלילה. במקום לעצור לרגע, להתבונן סביבו ולהודות לקדוש ברוך הוא על כל השפע והטוב שכן קיים בחייו, הוא ממוקד אך ורק במה שיש לאחרים ומה שחסר לו. המיקוד המעוות הזה מוביל אותו ישירות אל תוך מערבולת של צער, עצבות, מרירות ומחלוקות פנימיות. זהו אחד הפתחים הגרועים ביותר שאדם יכול לפתוח עבור עצמו, פתח שמביא עליו אסון רוחני וגשמי כאחד. המשנה במסכת אבות קובעת במפורש כי הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. אדם שאינו מטפל במידה הזו פוגע בבריאותו ובנפשו באופן ישיר.

המהפך המחשבתי: קנאת סופרים תרבה חכמה

הכיצד ניתן לתקן את מידת הקנאה ולנתב אותה למקום הנכון? התשובה טמונה בהבנת הצד החיובי של המידה הזו. חז"ל טבעו את המושג הידוע: "קנאת סופרים תרבה חכמה". כאשר אנו מקנאים באדם אחר ברמה הגשמית, על נכסיו או על כספו, הקנאה הזו גוררת אותנו למטה, אל תהום רוחנית. אולם, כאשר אנו מפעילים את רגש הקנאה כלפי הישגים רוחניים, התוצאה היא הפוכה לחלוטין.

כאשר אדם מתבונן בחברו ורואה שהוא מקפיד להגיע לתפילת שחרית מוקדם, או שהוא מקפיד להשתתף בשיעור דף יומי בכל ערב, ובתוך תוכו מתעורר רצון עז האומר: "הלוואי שגם אני אזכה להגיע למעלה הזו", זוהי קנאה קדושה. אדם כזה אינו מאחל לחברו שיפסיד את מעלתו, אלא לוקח אותו כמודל לחיקוי וכאתגר אישי עבור עצמו. הוא אומר לעצמו שאם חברו מסוגל להצליח מבחינה רוחנית, אין שום סיבה שהוא עצמו לא יצליח בכך.

רמז נפלא לכך אנו מוצאים בתפילת עלינו לשבח, שבה אנו אומרים: "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". המילים הללו מעניקות לנו שתי הנחיות ברורות לעבודת המידות היומיומית:

• בעניינים רוחניים הנמשלים לשמים: על האדם להביט תמיד כלפי מעלה. עליו לבדוק מי נמצא מעליו, מי צדיק יותר, מי לומד יותר ומתקדם יותר, ולשאוף להשתוות אליו.
• בעניינים גשמיים הנמשלים לארץ: על האדם להביט תמיד כלפי מטה. עליו לראות את מי שיש לו פחות ממנו, לשמוח בחלקו ולהודות על השפע הקיים בחייו.

הטעות הגדולה של האנושות היא הפיכת המדד: אנשים נוטים להביט כלפי מעלה בגשמיות ולהתמלא קנאה, ולהביט כלפי מטה ברוחניות ולהסתפק במועט. המטרה של הבריאה היא הפוכה: להסתפק במועט בגשמיות, ולשאוף תמיד ליותר ברוחניות.

קנאתו הטהורה של אהרון הכהן וחנוכת המשכן

הדוגמה המושלמת לקנאה חיובית וטהורה זו מופיעה בפרשתנו, בסיפורו של אהרון הכהן. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נשא, התורה מתארת בהרחבה את חנוכת המשכן בחודש ניסן. בכל יום מימי החנוכה, הגיע נשיא של שבט אחר והקריב את קורבנו המיוחד. עבור כל שבט, יום הקרבת הקורבן היה יום טוב חגיגי ושמחה גדולה. מסיבה זו, במשך שנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן, אנו נמנעים מאמירת וידוי ותחנון, שכן ימים אלו נחשבים לימי שמחה היסטוריים לכלל האומה.

אהרון הכהן התבונן במתרחש וליבו נחמץ. שבט לוי, השבט המקודש ביותר שאמור לשרת בקודש פנימה, לא שותף בחנוכת המשכן. כזכור, עד חטא העגל, הבכורות מכל השבטים היו אמורים לשמש בקודש, אך לאחר שבשעת המבחן של חטא העגלרק שבט לוי נענה לקריאתו של משה רבנו: "מי להשם אליי", הועברה זכות השירות אליהם. אהרון הכהן, ככהן הגדול, ציפה מטבע הדברים ששבטו יהיה הראשון להקריב בחנוכת המשכן. למרבה הפתעתו, הנשיא הראשון שהקריב היה נחשון בן עמינדב משבט יהודה, ולאחר מכן נשיא שבט יששכר, ולאחר מכן נשיא שבט זבולון.

ימים חלפו, נשיא אחר נשיא מביא את קורבנו, ושבט לוי נותר מחוץ לתמונה. בלב של אהרון התעוררה קנאה עמוקה. הוא פנה לריבונו של עולם ואמר: "גם אני רוצה לקחת חלק בעבודה הזו". אהרון חשש שמא העובדה שהוא לא זכה להקריב נובעת מכך שלא נמחל לו לחלוטין חלקו בחטא העגל. הקנאה של אהרון לא הייתה קנאה שלילית שביקשה למנוע מהאחרים את שמחתם, אלא קנאה אמיתית של אמת, קנאת סופרים רוחנית שביקשה להתקרב לבורא.

הסוד של אהרון: התחדשות יומיומית מול שגרת המצוות

הקדוש ברוך הוא, הבוחן כליות ולב, ראה את קנאתו הטהורה של אהרון ואמר לו: "ראיתי את הקנאה שלך, וראיתי שהיא לשם שמים. דע לך שאתה תזכה לשכר גדול יותר משל כולם". הבורא העניק לאהרון משימה יומיומית קבועה: בכל בוקר ובכל ערב, הוא יהיה זה שיעלה אל המשכן, ייטיב את הנרות וידליק את המנורה הטהורה. השירות הזה לא היה חד פעמי כמו קורבנות הנשיאים, אלא שירות נצחי שיימשך לדורות על ידי בניו וצאצאיו בבית המקדש, ואף לעתיד לבוא דרך נרות החנוכה של החשמונאים.

התורה משבחת את אהרון במילים הבאות: "ויעש כן אהרון, אל מול פני המנורה העלה נרותיה". חז"ל שואלים: מהו השבח הגדול לאדם במעמד כה רם בכך שהוא ביצע את המוטל עליו? הרי אנו מכירים אנשים פשוטים שמגיעים לבית הכנסת בכל יום במשך שמונים שנה, ומדוע התורה עושה עניין כה גדול מכך שאהרון הדליק את המנורה?

התשובה חושפת בפנינו את הסוד הגדול של עבודת השם. האויב הגדול ביותר של המצוות הוא השגרה, המושג הנקרא "מצוות אנשים מלומדה". היצר הרע מנסה תמיד לכבות את ההתלהבות ואת האש הפנימית של היום הראשון. השבח של אהרון הכהן היה בכך שהוא הצליח להדליק את המנורה בכל יום במשך ארבעים שנה באותה התלהבות, באותה שמחה ובאותה חרדת קודש כאילו זו הפעם הראשונה בחייו.

בנוסף לכך, מעשה זה היווה את התיקון המושלם לחטא העגל. הגמרא במסכת סנהדרין דנה בפסוק: "בוצע ברך ניאץ השם". חז"ל מסבירים כי כאשר אהרון הסכים לבנות את העגל, הוא עשה זאת מתוך חשבון אנושי: הוא ראה שבני ישראל רצחו את חור ואת שבעים הזקנים, והוא הבין שאם הם ירצחו גם אותו, כהן ונביא, לא תהיה לעם ישראל תקומה לעולם. לכן הוא העדיף לשתף פעולה באופן זמני כדי לעכב אותם. למרות שהכוונות שלו היו טובות, זו הייתה טעות. בעבודת השם אין מקום לחשבונות אנושיים אלא לציות מוחלט לציווי האלוקי. על ידי כך שאהרון ביצע את הדלקת המנורה בדיוק כפי שציווה השם, בלי לשנות דבר ובלי להכניס שיקולים אישיים, הוא תיקן לחלוטין את השורש של חטא העגל.

סיכום ומסקנה מעשית

מכאן עולה הלקח הגדול עבור כל אחד מאיתנו. בעבודת השם שלנו, עלינו ללכת בדרכו של אהרון הכהן. אל לנו להכניס את החשבונות האישיים שלנו, את העצלנות או את השגרה אל תוך קיום המצוות. עלינו לברר מהו רצון השם המדויק ולבצע אותו בכל יום מחדש מתוך שמחה והתחדשות פנימית. ואם חלילה נכשלנו או הרגשנו שהשגרה משתלטת עלינו, תמיד ישנה דרך לתקן. עלינו להביט סביבנו, לקנא בקנאת סופרים באלו שמצליחים לעלות מעלה מעלה, ללמוד ממעשיהם ולנתב את כוחות הנפש שלנו לעשיית נחת רוח לבוראנו.