"זו הקריאה": חיים ישראל חושף מה קורה ברגעי המשבר והשקט

יש רגעים בחיים שבהם אתה לא צריך הרבה סימנים. מספיק צליל אחד קטן, ואתה יודע שצריך לזוז.

בפרשה מסופר על חצוצרות הכסף. כשהיו תוקעים בהן, העם היה יודע: מתכנסים, יוצאים לדרך, מתקדמים. זה בדיוק הרגע שבו מניחים בצד את כל הוויכוחים, הניתוחים והדיונים ויוצאים קדימה. יש קריאה ומגיבים לה באופן מיידי.

אני חושב על זה הרבה בעולם שלי. יש רגעים כאלה גם במוזיקה. אתה יושב, שקט, אולי אפילו עייף, ופתאום מגיע רעיון. שורה. מנגינה. תחושה. זה לא תמיד נוח. לא תמיד בזמן. אבל אתה מרגיש - זו הקריאה. זו העת.

בהתחלה ניסיתי להתעלם מזה לפעמים, להגיד: "אחר כך", "לא עכשיו". אבל למדתי שכשאתה לא עונה לקריאה, היא נעלמת. וכשאתה כן עונה, משהו זז. משהו קורה.

זה לא אומר שהדרך תמיד חלקה. יש גם תלונות, יש גם רגעים של עייפות, של ספק. יש לא מעט ימים ולילות שבהם אתה מוצא את עצמך בחיבוטי נפש ושואל את עצמך בכנות האם כל המסע הזה שווה. האם יש תוצאה, האם יש התקדמות. אבל כמו במדבר, הדרך היא חלק מהעניין. לא רק היעד.

גם מפסח שני המופיע בפרשה אפשר ללמוד המון. האפשרות השנייה. לדעת שגם אם פספסת, גם אם לא היית מוכן ברגע הנכון, יש עוד הזדמנות. אין מקרה אבוד.

וזה אולי המסר הכי חזק בשבילי. כי בעולם של יצירה אין קו ישר; יש עליות, ירידות, עצירות, חזרות אחורה. אבל כל עוד אתה שומע את הקריאה וממשיך ללכת, אתה בתוך הדרך. ובדרך ליעד.

ולפעמים כל מה שצריך זה להקשיב טוב, לצליל הפנימי הזה, לא להתעלם ממנו. לשמוע, להאזין, לזהות, ולדעת מתי לקום ולהתחיל לזוז.

שבת שלום!