הסוד של המנורה: למה דווקא אהרן קיבל הבטחה נצחית?

בפרשת הנשיאים אנו מוצאים שכל נשיאי השבטים הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. יום אחר יום, שבט אחר שבט, כל אחד הביא את קרבנו לפני ה'. אולם שבט אחד לא השתתף באותה הקרבה: שבט לוי.

נשיא שבט לוי היה אהרן הכהן. וכאשר ראה אהרן שכל הנשיאים מקריבים והוא אינו מקריב עמהם, חלשה דעתו. היה אהרן אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל את שבט לוי.

אמר לו הקב"ה נחמה גדולה: שלך גדולה משלהם.

הרמב"ן מסביר שהקרבנות שהקריבו הנשיאים נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל הנרות לעולם יהיו. בזמן המקדש - בנרות המנורה, ובזמן הגלות - בנרות חנוכה.

אלא שכאן מתעוררת שאלה גדולה.

הרי גם המנורה תלויה בבית המקדש. כשיש בית מקדש - יש מנורה. כשאין בית מקדש - אין הדלקת המנורה. אם כן, במה גדולה מעלת המנורה יותר ממעלת הקרבנות? מדוע דווקא בזה מנחם הקב"ה את אהרן ואומר לו: שלך גדולה משלהם?

בספר באר יוסף מבואר כאן מהלך נוסף ועמוק.

אין הכוונה רק למעשה הקרבנות ולמעשה הדלקת המנורה, אלא למהות הפנימית שלהם. הקרבנות מייצגים עניין אחד, והמנורה מייצגת עניין אחר. וכאן נמצא ההבדל הגדול ביניהם.

הקרבנות - בזמן הבית ובזמן הגלות

מהות הקרבנות שייכת בעיקר לזמן שבית המקדש קיים. כאשר יש מזבח, כהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם, אז הקרבן נעשה בפועל ומכפר על האדם.

מצינו בגמרא במסכת תענית (כז), שאמר אברהם אבינו לפני הקב"ה: רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?

אמר לו הקב"ה: לאו. יש להם קרבנות, שזכות הקרבנות תגן עליהם.

אמר אברהם אבינו: כל זה בזמן שבני ישראל מקריבים קרבנות, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, מה יהיה עליהם?

אמר לו הקב"ה שילמדו את פרשת הקרבנות, וזה ייחשב להם במקום הקרבן.

ולשון הגמרא היא: בזמן שהם קוראים לפני, מעלה אני עליהם כאילו הם הקריבו קרבן.

מפשט הגמרא היה אפשר להבין שמספיק רק לקרוא את פרשת הקרבנות. אולם בגמרא במסכת מנחות (קי) נאמר בלשון אחרת: "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת".

הגמרא אינה אומרת רק "הקורא", אלא "העוסק". כלומר, לא די באמירה חיצונית בלבד. צריך לעסוק בעניין הקרבן, להבין את משמעותו, להתבונן בו ולהעמיק בו.

המאירי מסביר שהכפרה של הקרבן אינה נובעת רק מעצם הבאת הבהמה, אלא מן התשובה שהאדם עושה יחד עם הקרבת הקרבן. הקרבן בא לעורר את האדם לשוב אל ה', להתבונן במעשיו ולתקן את דרכיו. לכן גם בזמן שאין בית המקדש קיים, כאשר האדם לומד את עניין הקרבנות בעומק, הלימוד הזה יכול לעורר אותו לתשובה, וממילא יש בו בחינה של כפרה.

וזו חלק מן ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: בזמן שבית המקדש קיים - הקרבנות מגינים על ישראל, ובזמן שאין בית המקדש קיים - לימוד פרשת הקרבנות עומד להם במקום הקרבן.

כך כתבו גם רבינו בחיי (ויקרא ז, לז) ובספר מעין גנים, שהביא החפץ חיים בהקדמת ספרו תורה אור.

אולם יש בזה נקודה נוספת. בשו"ת חקרי לב (או"ח סימן ב) כתב שהלימוד בעניין הקרבן אינו כקרבן ממש, אלא הוא מגן ומכפר במקצת כקרבן. הראיה לכך היא מדברי הגמרא במסכת שבת (יב), שם מסופר שרבי ישמעאל בן אלישע כתב על פנקסו שקרא והטה את הנר בשבת, וכשיבנה בית המקדש יביא חטאת שמינה.

ולכאורה יש לשאול: מדוע יצטרך להביא חטאת כשיבנה בית המקדש? הרי בזמן הזה הוא יכול ללמוד את פרשת החטאת, וזה ייחשב לו כאילו הקריב חטאת.

אלא משמע מכאן שהלימוד אינו כפרה גמורה ממש כמו קרבן בפועל. יש בו מעלה גדולה, יש בו הגנה וכפרה מסוימת, אבל עדיין אין זה במקום הקרבן בשלמותו.

אמנם החפץ חיים בספרו תורה אור (פרק א בהגהה) כתב שבאמת על ידי לימוד התורה בענייני הקרבנות האדם ניתקן אפילו יותר מאשר על ידי הקרבת הקרבן עצמו. אלא שבזמן שבית המקדש קיים, כאשר אפשר להביא קרבן במעשה ממש, אין האדם נפטר בלימוד בלבד, מפני שהקרבנות הם מצוות מעשיות, וגזירת המלך היא לקיימן במעשה דווקא. לכן גם כשיבנה בית המקדש, מי שנתחייב חטאת יצטרך להביא חטאת, אף אם כבר למד בפרשת חטאת.

על כל פנים, יוצא שעניין הקרבנות, כפי שהוא נעשה במקדש על ידי הכהנים, אינו שייך בכל זמן. עיקר שלמותו היא בזמן שבית המקדש קיים.

המנורה - אור התורה והחכמה

לעומת זאת, המנורה אינה רק עבודה מסוימת שהייתה במקדש. המנורה ושבעת נרותיה רומזים לאור התורה ולחכמת התורה.

הגמרא במסכת בבא בתרא (כה) אומרת: הרוצה להחכים ידרים, מפני שהמנורה הייתה בדרום המקדש. כלומר, צד דרום, מקום המנורה, הוא מקום השפעת החכמה.

גם בגמרא במסכת ברכות (נז) אמרו: הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך".

וכן כתב רבינו בחיי בפרשת תרומה, שהמנורה רומזת לתורה. האור הוא אור התורה, כמו שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

שבעת נרות המנורה רומזים לשבע חכמות, והמנורה כולה היא מקור ההשפעה של אור התורה והחכמה בישראל.

ולכאורה גם זה היה שייך רק בזמן שבית המקדש קיים. הרי המנורה עמדה בהיכל, והדלקתה נעשתה רק במקדש. אולם בזה בדיוק נמצא החידוש הגדול: מעשה ההדלקה פסק בזמן החורבן, אבל אור התורה שהמנורה רומזת אליו לא פסק לעולם.

על זמן הגלות הובטחנו בתורה: "כי לא תשכח מפי זרעו".

כלומר, גם כאשר בית המקדש חרב, גם כאשר הקרבנות בטלו, גם כאשר אין מזבח ואין מנורה בפועל - אור התורה אינו נכבה. החכמה האלוקית ממשיכה להאיר בישראל בכל הדורות.

וזו הייתה הנחמה של אהרן.

הקב"ה אמר לו: הקרבנות של הנשיאים גדולים וחשובים, אבל הם שייכים בעיקר לזמנם. כאשר בית המקדש קיים, הם קרבים בפועל. בזמן הגלות יש להם תחליף על ידי לימוד פרשיות הקרבנות, אבל עדיין אין זה הקרבן בשלמותו המעשית.

אבל שלך - אור המנורה - גדול משלהם. כי אור התורה שהמנורה רומזת אליו אינו נפסק לעולם. גם בזמן המקדש הוא מאיר, וגם בזמן הגלות הוא ממשיך להאיר.

הקרבנות הם בעיקר לשעתם. הנרות משפיעים לדורות.

ועל התורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".

התורה נקראת שירה, מפני שהיא השמחה הפנימית של החכמים ושל לומדי התורה, גם בתוך ימי הגלות, הצרות והחושך.

מפתחות ההיכל ופרחי הכהונה

על פי זה אפשר להבין גם את דברי הגמרא במסכת תענית (כט).

הגמרא מספרת שבזמן חורבן בית ראשון, נתקבצו כתות כתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידם. הם עלו לגג ההיכל ואמרו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, הרי המפתחות מסורים לך.

זרקו את המפתחות כלפי מעלה, ויצאה כמין פיסת יד מן השמים וקיבלה את המפתחות. מיד קפצו אותם פרחי כהונה לתוך האש.

וצריך להבין: מה הייתה משמעות זריקת המפתחות כלפי מעלה? מה הרוויחו בזה? הרי ההיכל כבר נשרף. ועוד, מדוע משמים הסכימו עם המעשה הזה עד כדי כך שיצאה כמין יד וקיבלה את המפתחות? ועוד יש לשאול: מדוע זרקו דווקא את מפתחות ההיכל ולא את מפתחות העזרה?

הביאור בזה עמוק.

העזרה הייתה מקום עבודת הקרבנות. שם היו הכהנים בעבודתם, הלויים בדוכנם וישראל במעמדם. זהו מקום היראה, מקום עבודת ה' בפועל, מקום שבו האדם רואה את עבודת המקדש ומתעורר ליראת שמים.

וכך כתבו התוספות על דברי הגמרא בבבא בתרא (כא), שהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים, משום שנאמר "כי מציון תצא תורה". הילדים היו באים לירושלים, רואים את העבודה בבית המקדש, רואים כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, ומתוך כך היו מתמלאים יראת שמים.

אם כן, העזרה היא מקום היראה.

אבל ההיכל הוא מקום המנורה. שם עמדה המנורה הטהורה, ושבעת נרותיה המאירים בשמן זית זך, שנעשה בקדושה ובטהרה. ההיכל הוא מקור ההשפעה של אור התורה והחכמה.

וזהו הסדר: קודם יראה ואחר כך תורה. כמו שאמרו חז"ל: אם אין יראה אין תורה. תחילה העזרה - מקום היראה, ואחר כך ההיכל - מקום התורה והחכמה.

כאשר נשרף ההיכל, היה נראה כאילו מקור החכמה ניטל מישראל. כאילו אור התורה, שמקורו במנורה שבהיכל, עומד להסתלק.

לכן פרחי הכהונה זרקו דווקא את מפתחות ההיכל כלפי מעלה. הם אמרו כביכול: רבונו של עולם, עד עכשיו היה מקום החכמה בתוך ההיכל. מכאן ואילך, לאחר החורבן, החכמה מסורה בידך בלבד. אין לנו עוד היכל, אין לנו מנורה, אין לנו מקום גלוי להשפעת החכמה. מעתה אנו מבקשים את החכמה ממי שהחכמה שלו.

וזהו שאמרו בגמרא במסכת נדה (ע): מה יעשה אדם ויחכים? ירבה בישיבה, ימעט בסחורה, ויבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה".

זו משמעות זריקת מפתחות ההיכל לשמים. מכאן ואילך, החכמה תלויה בתפילה ובבקשת רחמים ממי שהחכמה שלו.

ולכן הם לא זרקו את מפתחות העזרה. כי העזרה רומזת ליראה, והיראה תלויה בבחירת האדם, כמו שאמרו חז"ל במסכת ברכות (לג): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

היראה נשארת ביד האדם. אבל החכמה - היא מתנה מן השמים. לכן את מפתחות ההיכל, מקום המנורה ומקור החכמה, מסרו פרחי הכהונה כלפי מעלה.

נחמת אהרן לדורות

כעת מובן היטב עומק הנחמה שניחם הקב"ה את אהרן.

אהרן חשש שמא שבט לוי נדחה, מפני שלא השתתף בקרבנות הנשיאים. אמר לו הקב"ה: שלך גדולה משלהם.

הקרבנות הם עבודה גדולה ונשגבה, אבל הם שייכים בעיקר לזמן שבית המקדש קיים. גם בזמן הגלות יש לנו עסק בתורת הקרבנות, ויש בו מעלה עצומה, אבל הקרבן בפועל חסר.

לעומת זאת, המנורה רומזת לאור התורה והחכמה. ואור זה לא פסק מישראל לעולם. גם כאשר ההיכל נחרב והמנורה נגנזה, אור התורה ממשיך להאיר בכל דור ודור.

זו מעלת המנורה. זו נחמת אהרן. וזה האור שניתן לשבט לוי ולכל ישראל לדורות עולם.

גם בתוך חשכת הגלות, גם בזמן שאין לנו קרבנות ואין לנו בית מקדש, עדיין נשאר בידינו אור התורה. וכאשר האדם עוסק בתורה, מרבה בישיבה, ממעט בסחורה, ומבקש רחמים ממי שהחכמה שלו - הוא זוכה לאותה הארה פנימית של המנורה.

"כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה".