כך פירק רבי חיים מוולוז'ין את כל השאלות על היהדות במשפט אחד

ימי ההשלמה של חג השבועות עדיין מלווים אותנו, והאור הגדול של מעמד הר סיני עודנו מהדהד בלבבות. בדיוק בנקודת הזמן הזו מגיעה פרשת בהעלותך, המציבה בפנינו מראה נוקבת וחשובה לגבי הדרך שבה אנו בוחרים לקבל את התורה בחיי היום יום שלנו. הרב אריה צברי מציע מבט עמוק ומרתק על הפרשה, ומסמן עבורנו את קו התפר שבין שאיפה לקדושה לבין הניסיון לברוח ממנה.

שיעור באנושיות: אל תשאיר חבר מאחור

בפתח הפרשה אנו מוצאים את אהרון הכהן כשהוא שרוי בצער עמוק. לאחר שראה את נשיאי השבטים מביאים את קורבנותיהם בחנוכת המזבח, חלשה דעתו. אהרון חשש שמא שבט לוי הפסיד את הזכות לקחת חלק במעמד ההיסטורי בגלל מעורבותו בחטא העגל.

בשלב זה הקדוש ברוך הוא שולח את משה רבנו עם מסר של נחמה ועידוד: "שלך גדולה משלהם". הזכות להדליק את המנורה קבועה ונצחית היא.

הרב צברי מדגיש כי כאן טמון יסוד חינוכי וחברתי עצום עבור כולנו:

כאשר אנו מבחינים באדם קרוב, בן משפחה, חבר לעבודה או ספסל הלימודים, כשהוא שרוי בדכדוך או חווה משבר, אסור לנו להפטיר לעברו משפטים המצפים ממנו פשוט להתגבר בכוחות עצמו. חובתנו לגלות ערבות הדדית, לגשת, לתמוך ולהזכיר לו את מעלותיו וערכו הייחודי.

הניגוד המרכזי בפרשה מתבטא בשני דפוסי התנהגות הפוכים לחלוטין בין קבוצות שונות בעם ישראל:

• דורשי הקרבה של פסח שני: אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב את קורבן הפסח במועדו, הגיעו אל משה בטענה וזעקה על כך שהם מפסידים מצווה. הם לא חיפשו פטורים, אלא התחננו לפתרון שיאפשר להם להתקרב להשם. בעקבות רצונם הכנה, זכו שירדה מצווה חדשה לעולם.
• הבורחים מהר סיני: לעומתם, התורה מתארת את מסעם של בני ישראל מהר סיני במילים "ויסעו מהר השם". חז"ל מדמים נסיעה זו לתינוק הבורח מבית הספר. ברגע שניתן האות, הם מיהרו להתרחק מההר כדי להשיל מעליהם את מחויבות המצוות, אותן החלו לראות כנטל ולא כזכות.

האנטומיה של התלונה: סיפורו של רב חיים מוולוז'ין

הרב צברי מסביר כי כאשר אדם מאבד את החיבור הרוחני שלו, הוא מתחיל לייצר תלונות ככיסוי לרצונותיו האמיתיים. התלונות של בני ישראל במדבר על המן, שהיה לחם אבירים שמימי המסוגל להשתנות לכל טעם שבעולם, לא נבעו מבעיה קולינרית. המן שימש כמדד רוחני, ואצל מי שחטא, השגת המן הייתה כרוכה במאמץ רב יותר.

במקום לתקן את מעשיהם, בחרו העם להתלונן על האוכל, כשהמטרה האמיתית שלהם הייתה לפרוק את עול עריות המשותף למשפחותיהם.

כדי להמחיש זאת, מביא הרב את הסיפור המפורסם על שני תלמידים שעזבו את ישיבת וולוז'ין המפוארת ופרקו כל עול. לימים, הם חזרו לבקר את ראש הישיבה, רב חיים מוולוז'ין, כשהם לבושים בגדי אקדמאים מודרניים, וביקשו להציג בפניו מאה שאלות קשות שיש להם על היהדות.

רב חיים הביט בהם ואמר דברים ששינו את נקודת מבטם: "את השאלות הללו שאלתם לפני ששיניתם את אורח חייכם או אחרי?" התלמידים הודו שהשאלות עלו רק לאחר שעזבו את הדת.

רב חיים חייך ואמר להם:

אם כך, אין אלו שאלות המבקשות תשובה. זוהי פשוט תשובה ארוכה אחת המשתרעת על פני דפים רבים, שמטרתה לתרץ לעצמכם מדוע בחרתם לעזוב את חיי המחויבות למצוות.

פרשת בהעלותך קוראת לנו לבחון את עצמנו בכל יום מחדש. התורה והמצוות הן חבל ההצלה והחמצן הרוחני שלנו. עלינו לשאוף להיות כמו אהרון הכהן וכמו דורשי פסח שני, המבקשים את הקרבה הרוחנית מתוך התחדשות יומיומית, ולא חלילה כמו המתאוננים המחפשים תירוצים כדי לברוח מהמחויבות והקשר עם בורא עולם.