הדמיון שנותן תחושת הצלחה ומונע מכם לפעול באמת

איך הדמיון גונב את תחושת העשייה

האדם בנוי כך שהמוח לא לגמרי מבדיל לגמרי בין דמיון חי לבין עשייה חלקית. כאשר אדם מדמיין את עצמו מצליח, מסיים, מתקדם, המוח כבר נותן לך תגמול רגשי: סיפוק, הקלה, תחושת התקדמות. הוא כבר מצליח להרגיע את רגשות האשמה והוא מרגיש שלם טוב איכותי ואפילו כבר מגיע לו צל''ש...

וכאן מתחילה הבעיה.

זה מעין מנגנון פנימי. ''תגמול מוקדם''. הדמיון נותן את הפרס לפני שהוא עשה את העבודה. כלומר, האדם קיבל הרגשה טובה בלי לשלם מחיר של מאמץ.

ואז המוח לומד: למה להתאמץ? כבר הרגשתי טוב...

זו אשלייה... האדם חושב על פרוייקט, מדבר עליו, מתכנן, מדמיין איך זה ייראה, ובפנים כבר יש תחושה: אני בתוך זה...

הדמיון הפך להיות מנגנון של הרדמה רגשית. לעומת זאת, עשייה אמיתית מפגישה את האדם עם חוסר נוחות, ספק, פחד מכישלון. אבל הדמיון עוקף את זה. הוא נותן גרסה ''נקייה'' של הצלחה בלי כאב.

וכך הוא מרדים את הדחף לפעול.

וגם כשאדם רק מדמיין, הוא עדיין אדם גדול עם הרבה פוטנציאל... ברגע שהוא באמת ייפעל, האמת תתגלה. אולי הוא ייכשל... לכן הדמיון שומר על האדם...

הדמיון אומר לאדם: 'אם אני רוצה אני יכול', 'אני מכיר את עצמי אם ארצה אצליח'...

זה נותן: סיפוק, משמעות, תחושת שליטה, אבל... בלי מאמץ!!!

לכן אפילו אנשים אינטליגנטים נופלים בזה, כי יש להם דמיון עשיר.

הם יודעים לבנות תרחישים מורכבים, להרגיש אותם, להאמין בהם, ולחיות ולהתרגש בחוויה בדמיון במקום... במציאות.

ואז ככל שאדם מדמיין יותר הוא פחות עושה. ואז הפער בין ''מי שאתה מרגיש שאתה'' לבין ''מי שאתה בפועל'' גדל.

וזה יוצר אשמה, תסכול, ירידה בערך עצמי.

ולכן הפתרון הוא לא להילחם בדמיון, אלא לשנות את התפקיד שלו: מודעות תודעה וידיעה. להשתמש בדמיון רק כדי להניע פעולה מיידית, לא כדי ליהנות ממנו בפני עצמו.

לעצור דמיון ברגע שהוא נותן סיפוק, ולתרגם אותו לפעולה קטנה ממש.

לסיכום: הדמיון גונב עשייה כי הוא מעניק הרגשה של הצלחה. לכן, הדמיון צריך להיות ניצוץ, לא מקום מגורים.