המשפט הזה טלטל את המתפלל ושינה לחלוטין את חייו

כוחה של התפילה עצום, אך חשיבותה טמונה בקיומה כסדרה ומתחילתה.

רבים מתרגלים לשגרה של הגעה מאוחרת לבית הכנסת, ובכך לא זו בלבד שמפסידים את מעלת "עשרה ראשונים", אלא גם פוגעים בשלמות תפילתם.

הרב יעקב שיש סיפר על יהודי שנהג להגיע בקביעות לתפילה בשעה שבע ועשרה. כשביקש ממנו רב הקהילה להקדים ולהגיע בעשרה לשבע, השיב האיש בביטול:

"תגיד תודה שאני בא, מה זה משנה השעה? העיקר שבסוף הגעתי".

לאחר תקופה, הופיע פתאום אותו יהודי בשעה המוקדמת.

כשנשאל לפשר השינוי, סיפר כי בבית העסק שלו, חנות בדים גדולה, פרצה שרפה. הוא הזעיק את כיבוי האש בשיא הלחץ, אך עד שהכבאים הגיעו, האש כילתה את כל רכושו.

כשזעם על האיחור שהוביל לאובדן החנות, השיב לו הכבאי באדישות:

"תגיד תודה, העיקר שבסוף הגענו".

המילים הללו הדהדו בראשו של היהודי והוא נזכר בתשובתו לרב.

באותו רגע הוא הבין לעומק את חשיבותה של כל דקה בחיים ואת ההבדל התהומי שבין שבע ועשרה לבין עשרה לשבע.

התפילה היא הצלה לנפש, וכמו בשרפה, כל רגע בה הוא קריטי ואינו ניתן להשבה.

האיחור עלול להפוך את המאמץ כולו לחסר תועלת, שכן לעיתים הגעה בסוף משמעה שההזדמנות כבר אבדה.