האם באמת אפשר להכשיר כיריים קרמיות?

משפחת החומרים הקרמיים כוללת שני סוגים מרכזיים המוכרים לנו מחיי היומיום: החרס והזכוכית. למרות ששניהם מבוססים במקורם על חול, קיימים ביניהם הבדלים מדעיים והלכתיים מהותיים המכתיבים את אופן השימוש בהם במטבח היהודי.

החרס מוגדר מבחינה מדעית כחומר נקבובי ופריך בעל מבנה גבישי. עמידותו הכימית והתרמית נובעת מחלוקת אטומים מסודרת המאפשרת לו לעמוד בלחצים גבוהים, אך המבנה המולקולרי שלו כולל חללים זעירים.

מבחינה הלכתית, מבנה זה גורם לכך שהחרס בולע את טעם המאכל ואינו פולט אותו לעולם, ולכן כלי חרס אינם ניתנים להכשרה על ידי הגעלה במים רותחים, כפי שמעידה התורה על כלי שרת בבית המקדש.

הזכוכית נוצרת בתהליך של התכה בטמפרטורה גבוהה והמבנה האטומי שלה צפוף מאוד ואמורפי. צפיפות מולקולרית זו הופכת את הזכוכית לחומר שאינו בולע נוזלים או טעמים כלל. תכונה זו מכונה בהלכה "שיע ולא בלע".

מרן השולחן ערוך פוסק שכלי זכוכית אינם טעונים הכשרה כלל, בעוד שפוסקי אשכנז נוהגים להחמיר ומשווים אותם לעתים לדין החרס בשל מקורם המשותף מן החול.

פתרון ביניים מעניין נמצא בכלי זכוכית עמידים בחום, כמו פיירקס, אותם התיר מרן רבנו עובדיה יוסף זי"ע להכשיר בהגעלה אפילו למנהג האשכנזים, כיוון שאין חשש שיפקעו ויתפוצצו בתוך המים הרותחים תוך כדי תהליך ההכשרה.

האתגר ניצב בפני הזכוכית הקרמית, המשמשת לייצור משטחי הבישול החדישים. בתהליך הייצור הזכוכית עוברת קירור איטי וטחינה לאבקה בתוספת מלחים מיוחדים, ולאחר מכן התכה חוזרת המעניקה לה תכונות פיזיקליות של קרמיקה.

התוצאה היא חומר המשלב את המראה החלק והאטום של הזכוכית עם העמידות התרמית הגבוהה המאפיינת את הקרמיקה.

מבחינה הלכתית, המשטח אמנם נראה חלק לגמרי, אך נטייתו המדעית ליצור שריטות מיקרוסקופיות מעוררת ספקות כבדים בקרב הפוסקים. פוסקי אשכנז נוטים להחמיר ולראות בו ככלי חרס שאין לו תקנה, בעוד שבקרב פוסקי ספרד יש המקלים לראות בו זכוכית ויש המחמירים בשל הצטברות לכלוך בסדקים והדמיון בתהליך הייצור לקרמיקה מסורתית.

הקושי מתעצם כשמנסים להכשיר כיריים קרמיות חשמליות או אינדוקציה. החום נוצר ישירות בתוך גוף הסיר באמצעות שדה מגנטי, והמשטח עצמו מתחמם רק כתוצאה ממגע משני עם הסיר הלוהט ולא כמקור חום עצמאי.

גם אם עירוי מים רותחים יועיל, בשריטות ובחריצים עלולות להצטבר שאריות מזון זעירות.