האברך מיהר לניתוח של בנו, מה שקרה בדרך הדהים אותו

הוא נסע לירושלים בלב כבד. לבנו מצפה ניתוח דחוף, אשתו מחכה בבית החולים אחרי לילה שלם של אשפוז, ואת מנהל המחלקה, המומחה מספר אחת בארץ, לא עלה בידו להשיג.

הוא התקשר להרב פירר, ניסה בכל דרך, אבל הרב פירר היה בחו"ל והמנהל היה בלתי מושג. ועכשיו הוא נוסע בדרך צדדית, כולו טרוד, חרד ומתפלל שיגיע בזמן.

ואז הוא רואה רכב יוקרתי בצד הדרך. פנצ'ר. ובעל הרכב מתקשה להחליף את הצמיג לבד.

רגע של התלבטות שבו המוח מיד התחיל לייצר את רשימת התירוצים - ואיזו רשימה מוצדקת היא הייתה.

יש לבן שלי ניתוח. אשתי מחכה. אולי עוד יש לי סיכוי להשיג את מנהל המחלקה. לזה עם הרכב היוקרתי יש מי שיעזור לו. יבוא מישהו אחר.

כולם היו מקבלים את התירוצים האלה. אף אחד לא היה מאשים אותו.

אבל אותו אברך שאל את עצמו שאלה אחרת. לא "האם אני חייב?" אלא "מה הקב"ה רוצה ממני עכשיו?".

והתשובה הייתה פשוטה: יש כאן אדם שנתקע. יש לי ידיים טובות. אני יודע לעזור. אז למה לא?

הוא עצר. ניגש. ואמר: "אני אעזור לך, רק בוא נעשה את זה מהר כי אני ממהר."

בעל הרכב שאל לאן הוא ממהר. האברך סיפר - הניתוח, הבן, המנהל שלא הצליח להשיג.

ובעל הרכב הקשיב בשתיקה עד שסיימו להחליף את הצמיג, ואז אמר בשקט: "אני מנהל המחלקה. הסר דאגה מליבך, אני אנתח את הבן שלך".

אותו אברך אמר משפט שצריך לחרוט על הלב: "אם הייתי מתרץ את כל התירוצים שהיו לי, לא היו באים אליי בטענות. אבל גם סייעתא דשמיא לא הייתה לי. מתי אדם מקבל סייעתא דשמיא? כשהוא מחליט שכן, למרות כל הסיבות שלא".

בכל יום יש לנו רשימה. רשימה של סיבות מוצדקות - לא לעצור, לא לעזור, לא להתאמץ. ואף אחד לא יאשים אותנו.

אבל הסייעתא דשמיא לא מחפשת את מי שאין לו תירוצים. היא מחפשת את מי שיש לו תירוצים ובכל זאת בוחר לעשות.