זו השיטה המפתיעה שתגרום לכל אחד להקשיב לכם

בשיחה מרתקת, הרב יואב בן חיים צולל אל עומקן של מערכות היחסים האנושיות ומגלה לנו את הסוד הכמוס לשינוי התנהגות אצל אחרים, בין אם מדובר בילדים שלנו ובין אם באנשים זרים ברחוב. כולנו נתקלים בסיטואציות שבהן אנו חשים צורך לתקן את האדם שמולנו, להעיר לו על התנהגות לא ראויה או להוכיח אותו על טעותו. השאלה הגדולה היא באיזו דרך אנו בוחרים לעשות זאת, והאם הדרך הזו אכן משיגה את המטרה או שמא היא רק מעמיקה את ההתנגדות והמרחק.

המסע להבנת נפש האדם מתחיל בסיפור ציורי על אדם המפגין התנהגות תמוהה במיוחד. אותו אדם עומד על גג בניין ומשליך אבנים על העוברים ושבים, תוך שהוא צועק לעברם לאסוף את הסוכריות שהוא כביכול מחלק. הקהל למטה זועם, צועק עליו להפסיק ומנסה להסביר לו בדרכים הגיוניות שהוא מסכן חיים. אך כל הצעקות וההסברים אינם מועילים. רק כאשר ניגש אדם פיקח שמבין שעליו לדבר בשפתו של המשליך, הוא מצליח לעצור אותו. הוא מאיים עליו בעזרת זוג מספריים שיגזור את יסודות הבניין. עבור אדם שאינו במציאות, האיום הלא הגיוני הזה הוא בדיוק השפה שהוא מבין.

מכאן אנו למדים שיעור ראשון וחשוב, לכל אדם יש שפה משלו. אך ישנה שפה אחת שהיא אוניברסלית ומשותפת לכל בני האדם באשר הם. זוהי השפה של הערך העצמי והכבוד האישי. כאשר אנו פונים אל אדם מתוך מקום שמעצים אותו, אנו פותחים צוהר לשינוי אמיתי.

בתחום הדרכת ההורים, אנו פוגשים דוגמה נפוצה שמתרחשת כמעט בכל בית. שני אחים, הגדול והקטן, נקלעים למריבה פיזית. האם, המנסה להפריד ביניהם, פונה אל הבן הגדול ושואלת מדוע הוא מרביץ לאחיו. התשובה המיידית היא בדרך כלל שגם האח הקטן התחיל. בנקודה הזו, הורים רבים מבצעים טעות טקטית וחינוכית כשהם אומרים לגדול לעזוב את הקטן כי הוא עדיין לא מבין. המשפט הזה לכאורה פותר את הבעיה באופן זמני, אך הוא גורם לנזק ארוך טווח. הילד הגדול מרגיש שדווקא להיות קטן זה המצב המשתלם ביותר, כי לקטנים מוותרים ומהם לא מצפים לדבר. הוא מרגיש שהבוגרות שלו היא נטל ולא נכס.

הדרך הנכונה לפעול בסיטואציה כזו היא בדיוק הפוכה. עלינו להגביה את הערך העצמי של הילד הגדול. במקום לומר לו לוותר כי השני קטן, עלינו לומר לו שהתנהגות כזו פשוט אינה הולמת אותו משום שהוא כבר גדול ומבין. כאשר אנו מגדירים אותו כאדם בוגר, מכובד ובעל ערך, אנו יוצרים אצלו רצון פנימי להתנהג בהתאם להגדרה הזו. הוא לא רוצה להרביץ כי זה מעשה קטנוני שאינו מתאים לאדם במעמדו.

העיקרון הזה תקף בכל תחום בחיים. בין אם אנו עומדים בתור בסופרמרקט ומישהו מנסה לעקוף, ובין אם אנו נתקלים בנהג שמתנהג בחוסר נימוס בכביש. אם נבחר בדרך של השפלה וצעקות, כנראה שלא נשיג דבר מלבד כעס הדדי. אך אם ניגש לאותו אדם ונאמר לו שמתוך הכבוד שאנו רוחשים לו כאדם מכובד, אנו בטוחים שהוא לא התכוון לפגוע ושהתנהגות כזו אינה הולמת אותו, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהוא יקבל את הדברים.

המסר הזה טמון בתוך פסוקי התורה בפרשת אמור. רש"י הקדוש מפרש את המילים אמור ואמרת כציווי להזהיר גדולים על קטנים. הפרשנות העמוקה לכך היא שעל מנת להשפיע על המעשים הקטנים והלא ראויים של האדם, עלינו קודם כל להפוך אותו לגדול בעיני עצמו. עלינו להזכיר לו את גדלותו, את כוחו ואת היכולות שלו. כאשר אדם מרגיש גדול, המעשים הקטנים והשליליים נושרים ממנו מאליהם כי הם פשוט לא מתאימים למי שהוא באמת. המפתח לשינוי העולם מתחיל ביכולת שלנו לראות את הגדלות שבזולת ולהאיר אותה עבורו.