הסוד מאחורי שבירת הלוחות - למה משה חיכה לרגע הזה?

בפרשתנו מתואר מאורע שהתרחש לאחר מתן תורה במדבר, אך השפעותיו מלוות את עם ישראל בכל דור, כפי שאמרו חז"ל:

"אמר ר' יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון" (סנהדרין דף קב ע"א).

הקב"ה כביכול פרס את העונש על חטא העגל ל"תשלומים" לאורך הדורות.

בעקבות חטא העגל אירע מעשה קשה נוסף, שבירת הלוחות על ידי משה רבנו. גם לאירוע זה השפעה נרחבת לדורות רבים לאחר מכן, כפי שאומרים חז"ל:

"אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד ע"א).

בעת שעמד משה רבינו על הר סיני, עדכן אותו הקב"ה על חטא העגל ואמר לו: "לך רד כי שחת עמך". משה מודע למציאות הקשה במחנה, ובכל זאת בוחר לרדת עם הלוחות בידיו. רק כשהתקרב הוא נחשף למציאות הכואבת של העם שסר מן הדרך.

כפי שכתוב בפרשתנו:

"וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (לב, יט).

התורה מדגישה שרק לאחר שראה את העגל והמחולות כעס משה, השליך מידיו את הלוחות ושבר אותם.

נשאלת השאלה: מדוע משה שבר את הלוחות רק כשראה את הריקודים והמחולות? מדוע לא עשה זאת כאשר אמר לו הקב"ה עוד בהיותו בהר:

"סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לעיל פסוק ח')?

אם הלוחות לא היו ראויים להינתן לעם ישראל, מדוע לא הותיר אותם על ההר?

נביא שלוש גישות המבקשות להסביר זאת:

1. האברבנאל - ההיבט הציבורי והחינוכי:

האברבנאל מדגיש את הצורך בזעזוע. משה רצה שבני ישראל יהיו עדים למעשה השבירה. הוא הבין שרק פעולה חריפה ומוחשית של שבירת הכתב האלוקי לנגד עיניהם תמחיש להם את חומרת מעשיהם ותותיר חותם בנפשם. כפי שנאמר:

"וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט, יז).

השבירה הייתה כלי חינוכי לעורר את העם.

2. הספורנו - חומרת השמחה בחטא:

הספורנו מבחין בין אדם שחוטא מתוך חולשה ויסורי מצפון לבין אדם החוגג את העבירה. כל עוד משה רק שמע על החטא, הוא האמין שיש להם תקנה. אולם כאשר ראה את המחולות, הבין שהם חוגגים עם החטא, בבחינת:

"כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיהו יא, טו).

השמחה בקלקול העידה על ניתוק עמוק, ועל כך שאין להם תקווה לשוב בדרך רגילה. השבירה נועדה ליצור זעזוע שיעצור את האופוריה המסוכנת הזו.

3. המלבי"ם - בחינת כוונת הלב:

משה סבר תחילה שהעגל נעשה רק כתחליף למנהיג עקב בוששו לרדת. הוא קיווה שברגע שיופיע, העם יתחרט. אך כאשר ראה שהם ממשיכים לרקוד גם כשהוא כבר ניצב מולם, הבין שמדובר במרד מכוון ובידיעה, ולא בטעות של חוסר סבלנות. הכרת המציאות הזו היא שהביאה לשבירת הלוחות.

לסיכום, מעשה שבירת הלוחות לא היה התפרצות של כעס בלתי נשלט, אלא פעולה מנהיגותית מחושבת. משה רבנו הבין שמתן תורה לעם שנמצא במצב של שמחה והתלהבות מעבודה זרה הוא בלתי אפשרי. השבירה ניפצה מציאות מעוותת ואפשרה בנייה מחודשת ומעמיקה יותר באמצעות הלוחות השניים. היא מלמדת אותנו שיש ומנהיג נדרש לשבור גם את היקר מכל, כדי להציל את המהות או את עתיד העם.

הכותב: הרב חגי ולוסקי, מרצה ומחבר סדרת הספרים "תורתך שאלתי" על התורה, רב המכר "כי ישאלך" על הגדה של פסח, ו"מה שאלתך" על מגילת אסתר.

לתגובות: [email protected]