חיים ישראל במסר מפרשת השבוע: "תהיה בן אדם - לפני שאתה זמר"

תהילה היא דבר מבלבל ומטעה. היא מגיעה לאט, לפעמים מהר מדי, ולרוב בלי חוברת הוראות שמצורפת אליה. פתאום מזהים אותך ברחוב, קוראים לך בשם פרטי בלי להכיר, שרים איתך מילים שיצאו ממך בשקט וחזרו אליך בעוצמה. ויש בזה משהו מרגש באמת ונוגע ללב.

אבל יחד עם ההתרגשות מגיע גם מבחן. לא מבחן של קול או הצלחה אלא של לב. כי קל מאוד להתבלבל. קל לחשוב שאתה המרכז, שהאור שייך לך. והאמת? האור עובר דרכך, לא נוצר ממך.

בפרשתנו, פרשת כי תשא, אנחנו פוגשים הנהגה שלא עומדת מעל העם אלא בתוכו. מנהיג שמדבר עם האנשים, רואה אותם, ולא שוכח לרגע בשביל מי הוא שם. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו שימחה את עם ישראל ויקים עם חדש שמשה יהיה המנהיג שלו. אבל משה לא מקבל את הדברים והוא מתחנן, ומבקש, ומפיל תחנונים לפני ה', כי הוא חושב על העם ולא על עצמו.

זה דבר שאני מזכיר לעצמי כל הזמן. בסוף הופעה, כשמישהו ניגש עם דמעה בעין, או כשאני מקבל הודעה ארוכה באמצע הלילה מאדם שלא הכרתי, אני מבין שהתפקיד שלי הוא לא להיות גדול אלא להיות נוכח. להגיד שלום, להקשיב, לא למהר הלאה.

להישאר אהוב זה לא אומר שכולם יאהבו אותך. זה אומר שאתה לא מאבד את עצמך בדרך. שאתה לא בונה חומה בינך לבין האנשים שבזכותם אתה עומד שם, אלא ממשיך להיות מחובר וקשוב, בלי מחיצות ובלי שמץ התנשאות.

תהילה באה והולכת. אהבה אמיתית נשארת כשיש אמת, כשיש ענווה, וכשיש רצון להיות בן אדם לפני שאתה זמר. ואם הצלחתי, ולו לרגע אחד, להישאר בגובה העיניים, עשיתי את שלי.

שבת שלום!