"המהר"י מינץ": הרב שחי מעל 100 שנה והנהיג דור שלם

רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ - המהר"י מינץ - היה אחד מגדולי חכמי ישראל באיטליה ובראשי רבני הדור כולו, ודמותו ריתקה את בני דורו ואת הדורות שלאחריהם. בשלהי ימיו, בשנת רס"ה (1505), זכה לעמוד במרכזו של מעמד נדיר - ברכת החמה - ברכה הנאמרת אחת ל־28 שנים בלבד, כאשר השמש חוזרת, לפי החשבון ההלכתי, לאותה נקודת התחלה שבה נבראה. ברכת החמה נאמרת ביום רביעי בבוקר, אחת למחזור בן 28 שנה, ומלווה בדרך כלל בהתקהלות ציבורית מרשימה של קהילות ישראל בכל מקום. בפדובה שבאיטליה, זכו יהודי העיר לראות את המעמד בראשות זקן רבניהם, המהר"י מינץ, שכבר היה אז בן למעלה ממאה שנה, ודמותו הישישה והאצילית הפכה את האירוע לרגע היסטורי שנחרת בזיכרון הקהילה.

רבי יהודה הלוי מינץ נולד באשכנז, ככל הנראה במיינץ, בראשית המאה ה־15, סביב השנים ק"ס-ק"ח (1400-1408), למשפחה ידועה של תלמידי חכמים ובנקאים, משפחת מינץ, שמוצאה מהעיר מיינץ וממנה נגזר שם המשפחה. הוא היה קרוב משפחה של רבי משה מינץ, מגדולי חכמי אשכנז בדורו, וינק תורה ממסורת הלמדנות האשכנזית הקפדנית והמקורית. באמצע המאה, בעקבות גזירות וצרות שפקדו את יהודי מיינץ, יצא מאשכנז ונדד דרומה, עד שהתיישב באיטליה, בארץ חדשה יחסית ליהודי אשכנז, אך כזו שהלכה ותפסה מקום מרכזי במפת התורה של אותה תקופה.

בשנת רכ"ג לערך (סביב 1462 למניינם) הגיע לפדובה ושם נתמנה לרב העיר וראש הישיבה. במשך 47 שנים כיהן כמנהיג הקהילה, דיין, פוסק וראש ישיבה, עד שהפך לדמות המרכזית ביותר בעולם התורה האיטלקי. ישיבתו בפדובה משכה תלמידים מכל רחבי איטליה ואף מחוצה לה; בין תלמידיו נמנו בנו, רבי אברהם מינץ, ונכדו־תלמידו, רבי מאיר קצנלנבוגן - המהר"ם מפדובה - שנשא את נכדתו של המהר"י מינץ לאישה. סביב הישיבה נוצר מרכז רוחני תוסס: פסקים, תקנות קהילה, ודיונים הלכתיים מורכבים, לצד התמודדות יומיומית עם מציאות חייהם של יהודי איטליה בתקופת הרנסנס.

דמותו של המהר"י מינץ התפרסמה לא רק כגדול בתורה, אלא גם כמנהיג קהילה שידע לשלב נאמנות למסורת האשכנזית עם הבנה עמוקה למציאות החיים החדשה באיטליה. יש עדויות שייחסו לו אף מעמד אקדמי כלשהו באוניברסיטת פדובה, כמורה לפילוסופיה, אולם חוקרים בני זמננו מערערים על אמינות המסורת הזו ורואים בה תוספת מאוחרת. מה שבטוח הוא, שהשפעתו על חיי הקהילה לא הסתכמה בבית המדרש: הוא תיקן תקנות ציבור, עסק בסדרי הקהילה, ועמד כחומה בצורה מול ניסיונות חיצוניים לערער על מעמד היהודים בעיר.

אחד מתחומי ההלכה שבהם נודעה דעתו המיוחדת הוא בנושא לבישת תחפושות בפורים. בתשובה מפורסמת בשו"ת מהר"י מינץ, הוא דן בשאלה האם מותר לגברים להתחפש לנשים ולהפך, לכאורה בניגוד לאיסור "לא ילבש" האוסר על לבישת בגדי מין אחר. למרות שרבים מן הפוסקים סברו שיש בכך איסור גמור, המהר"י מינץ הצדיק את המנהג במקרים מסוימים, כשהדבר נעשה לשמחת פורים בלבד וללא כוונה של פריצת גבולות צניעות או טשטוש זהות המינים. הוא ציין שכבר ראה "גדולים וחסידי עולם" שנהגו כך, ולמד מכאן שמנהג ישראל, כשהוא נעשה מתוך קדושה ושמחה של מצווה, עשוי לקבל גדר הלכתי מסוים במסגרת חג הפורים. תשובה זו הפכה לאבן יסוד בדיוני הפוסקים לדורותיהם, ורמ"א אף מביא את היתרו בהגהותיו על השולחן ערוך.

מעבר לשאלת התחפושות, שו"ת מהר"י מינץ נחשב מקור חשוב להבנת החיים היהודיים באשכנז ובאיטליה באותם ימים. בתשובותיו נידונים ענייני נישואין וגירושין, תקנות קהילה, הלכות ממון, וחיי היום־יום של היהודים תחת שלטון נוצרי. לצערנו, רוב כתביו של המהר"י מינץ לא שרדו: ספרייתו וכתבי היד שלו נשרפו בזמן מאורעות ופגעים קשים שפקדו את פדובה סמוך לפטירתו, ורק 16 תשובות בהלכה התגלו מאוחר יותר על ידי נכדו רבי יוסף, ונדפסו כספר "שו"ת מהר"י מינץ". אף מספר מצומצם זה של תשובות משקף עולם עשיר של פסיקה אחראית, לשון בהירה, וראייה רחבה של צורכי הציבור.

המהר"י מינץ האריך ימים מעבר למקובל בזמנו, ונפטר בפדובה בכ"ד בתשרי שנת רס"ט (1508), כשהוא בן למעלה ממאה שנה - יש המונים את שנותיו עד 108. חמשה ימים לאחר פטירתו נפטר גם רבי יצחק אברבנאל, מגדולי המנהיגים והפרשנים של דור גירוש ספרד, ונקבר לידו, ואף בכך נרמז החיבור בין עולמות שונים בעולם התורה: אשכנז ואיטליה, ספרד והגולה. דמותו של המהר"י מינץ נותרה כסמל לרב אשכנזי שידע להפריח תורה באיטליה, להנהיג קהילה בתקופה מאתגרת, ולהותיר חותם עמוק בפסיקה ובמסורת ישראל - גם כשמרבית כתביו אבדו, זכר תורתו ומעשיו ממשיך להאיר עד היום.