מתן בסתר: "20 שנה חיכיתי, היום הגיע התור שלי!"

הצנרת בביתה של רחל האלמנה התפוצצה. המים היו בכל מקום. לא היה לה כסף לשלם לאינסטלטור, אבל גם לא הייתה לה ברירה. אז מה היא עשתה? פתחה ספר טלפונים וקיוותה לטוב.

השרברב הגיע, נכנס, והבין מיד שזו לא עוד קריאה רגילה. הוא ביקש מאחד הילדים: "תעשה לי טובה, רוץ למכולת תקנה לי לחם, חלב וגבינה. אני רעב". הוא נתן לילד כסף, והילד הסכים בשמחה. השרברב תיקן את הצנרת, והכול חזר לעבוד. כשסיים, רחל ניגשה ושאלה, עם מבט מושפל: "כמה?" ובאלגנטיות טבעית ענה לה השרברב: "מה לשלם? זה פרויקט שיפוץ של העירייה. הם שילמו הכול". רחל לא שאלה שאלות.

כשהשרברב יצא, הילד הקטן רץ אחריו. "שכחת את השקית מהמכולת!" קרא, והשרברב ענה: "אוי נכון! לא נורא, תשאיר לכם, אני כבר יאכל משהו בבית".

עברו 20 שנה. השרברב קנה מגרש וסוף סוף עמד להתחיל לבנות את הבית שתמיד חלם עליו. הוא הוציא הצעות מחיר, בדק ספקים והשווה מחירים.

יום אחד הוא הגיע למגרש וראה משאית ענקית מלאה בחומרי בניין עם השם "איציק חומרי בניין", אחת החברות שהציעה לו מחיר גבוה מדי עבורו. "סלח לי!", הוא רץ לנהג בבהלה, "הלו! יש פה טעות! לא הזמנתי כלום, רק לקחתי הצעת מחיר!" "אני עושה מה שאמרו לי, אחי", אמר הנהג. "תפנה לבעל הבית".

השרברב נסע מיד. "תקשיב", הוא אמר מיד כשנכנס למשרד, "יש לכם טעות, המשאית שלכם הגיעה לפרוק סחורה אצלי במגרש, ואני לא..."

"בפתח תקווה?" קטע אותו איציק, הבעלים. "כן, אני רואה שיש כאן הזמנה".

השרברב כעס: "מה פתאום! רק לקחתי הצעת מחיר!"

איציק חייך. "אני רואה כאן את ההזמנה שלך. כתוב שהכול כבר שולם!" השרברב לא הבין: "מי שילם?"

"העירייה שילמה!"

השרברב עמד מבולבל. "תדע לך", איציק המשיך, "לפני 20 שנה הייתי ילד קטן. אבל לא טיפש. כשנכנסת אלינו הביתה, לבית של אימא שלי - אישה אלמנה עם ילדים רעבים - וסיפרת לה שהעירייה משלמת, אני ידעתי שאתה משלם מהכיס שלך".

השרברב לא ידע מה להגיד. "20 שנה חיכיתי", אמר איציק. "והיום הגיע התור שלי". חסד הוא כמו זרע - הנותן שוכח, המקבל זוכר, והזרע מחכה. לפעמים הרבה זמן. אבל בסוף הוא תמיד צומח.