"שילם על טעות לא שלו וזכה לנס"

כל אדם ירא שמיים יודע: החיים מלאים בניסיונות ואתגרים. בכל יום ניצבים אנו בצומת דרכים - רגע קטן שיכול להיות מקפצה אדירה לגובה או, חלילה, מדרון בטוח להתרסקות.

חכמינו מלמדים שיש למעשה שני שלבים בניסיון. השלב הראשון הוא עצם העמידה בניסיון - לקיים את המצווה או לברוח מן העבירה. אך יש שלב עמוק יותר, עדין יותר, וקשה לא פחות: איך אנחנו עושים את המצווה. האם אנחנו מקיימים את המצווה מתוך הרגל, אילוץ או צורך - או אולי בשמחה, בהתלהבות ולכבודו של הבורא יתברך.

את פרשת תרומה פותחת התורה הקדושה במילים "ויִקחו לי תרומה" - "לי", לשמי. ללמדנו שלא די בנתינה, לא די בנתינת צדקה או בבניית משכן - אלא כל אלו זקוקים לכוונה משלימה, כלומר מחשבה על הבורא ורצון אמיתי לעשות את אשר ציוונו.

היופי בדבר הוא שכאשר האדם נותן באמת לשם שמיים, מתוך טהרת לב, סוג של תמימות ושלמות בעשייה - אז נפתחים בפניו שערי ישועה, ומכאן הרשות והזכות לייצר משכן בעולמות התחתונים לשכינה הקדושה.

סיפור שקרה לפני כמה שבועות מלמד אותנו עד כמה הכוונה חשובה יותר מגודל המעשה:

ר' בנימין רוזנבלט הלך, כמו בכל ערב שבת, למקווה של חסידות "תולדות אברהם יצחק" בבית שמש. ליד המקווה, כרגיל, ניצבה לה עמדת המכירה הקטנה לכבוד שבת. ר' בנימין עצר לרגע לקנות משהו.

פתאום הוא שמע רעש. קופסת סוכריות התהפכה ונשפכה על הרצפה. אברך שעמד שם בקרבת מקום עמד נבוך לגמרי, הפנים שלו האדימו מרוב בושה. כולם הביטו בו.

אבל ר' בנימין לא חשב פעמיים.

"אוי! זה באשמתי, אני מצטער! אני אשם, ואני אשלם".

ואכן, הוא הוציא את הכסף ושילם. האברך נרגע, אבל האנשים במקום הסתכלו על ר' בנימין במבטים קצת מוזרים - למה הוא משלם על משהו שברור שלא הוא עשה?

ר' בנימין חזר הביתה. עייף מהשבוע, הוא נרדם לפני שבת. ואז החלום התחיל.

הוא עומד בנחל. מים שוצפים מכל עבר, והוא נסחף. לא יכול לעצור, לא יכול לאחוז במשהו. הוא נאבק, מנסה להיחלץ - פעם אחת, לא הצליח. פעם שנייה, שוב לא. ואז, בפעם השלישית, הוא צועק בכל הכוח: "שמע ישראל!"

ר' בנימין התעורר בבהלה, זיעה קרה ניגרה על פניו. גם שעות ארוכות אחרי שהתעורר, ובכלל בכל אותה השבת, החלום פשוט לא עזב אותו. זה היה חזק מדי, אמיתי מדי.

כמה ימים חלפו, ור' בנימין קיבל טלפון. "הבן שלך בסכנה - הוא נסחף בנחל מודיעין!"

ר' בנימין נסע לשם במהירות שיא, כאילו גלגלי הרכב חרכו את הכביש בסנכרון מושלם עם קצב פעימות ליבו המהיר.

כשהגיע, נודע לו מיד שבנו ניצל בנס גמור. הודו לה'.

לפי עדותו, בבית החולים, סיפר לו בנו כי היה בטוח שהגיע סופו בעולם הזה. "ניסיתי להיחלץ - פעם, פעמיים - ושום דבר לא עזר. הייתי בטוח שזהו. בפעם השלישית פשוט צעקתי 'שמע ישראל!' - ופתאום הצלחתי לצאת".

ר' בנימין עמד בהלם והביט בבנו. זה בדיוק מה שהוא חווה בחלום. אחד לאחד.

את נס ההצלה שבנו זכה לו, ר' בנימין תולה באותו רגע קטן של חסד ליד המקווה. רגע שבו הוא לא חשב - רק עשה. והקב"ה ראה את הלב.

יהי רצון שנזכה לעשות את הטוב והישר בעיני ה', ושמעשינו יהיו רצויים לפניו, וכך נזכה שיתמלאו כל משאלות ליבנו לטובה ולברכה, אמן.

שבת שלום!