מרתק: הסוד הכשרותי שמסתתר בתוך כל כוס יין

על כשרות היין מבחינת העוסקים בו ואופן הגידול, קיימת סוגיה כשרותית נוספת שאינה מוכרת לרבים: שימוש בחומצה טרטרית.

חומצה טרטרית (E334) משמשת כתוסף מזון במוצרים רבים, בעיקר להוספת טעם חמוץ. ביין יש לה תפקידים חיוניים: היא מורידה את רמת ה־pH בשלב התסיסה לרמה שבה בקטריות מזיקות אינן יכולות להתקיים, משמשת כחומר משמר לאחר התסיסה, ויוצרת טעם חמצמץ ונעים בפה.

המקור המשובח ביותר לחומצה זו הוא דווקא מהיין עצמו: מלחי אשלגן ביטרטרט השוקעים על דפנות חביות היין. פעם נקרא המשקע "אבן היין" בשל מראהו הלבן והמוצק. חובבי יין מכירים את הגבישים הללו כ"יהלומי היין" המופיעים לעיתים על הפקק.

עד לפני שנים לא רבות, כל החומצה הטרטרית בשוק הייתה מופקת מיין של גויים. מה שהעלה את השאלה האם דינה כיין נסך האסור בהנאה? הרי לא רק היין עצמו נאסר, אלא גם החרצנים, הזגים ושמרי היין. אומנם שמרי יין ששהו שנה מותרים לאחר תמידה (עירוב במים), אך ללא תמידה הם אסורים לעולם אפילו אם יובשו בתנור.

מרן ה"שולחן ערוך" כתב: "יש מי שאומר שתמצית היין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר". לכן, חבית ששימשה לאחסון יין של גויים אינה מצריכה קילוף התמצית הנקרשת עליה, אם השימוש נעשה לאחר 12 חודש מהורקת היין או לאחר מילוי וריקון. הטעם: "שכיוון שנתייבש כל כך כבר כלה כל לחלוחית יין שבו וכעפר בעלמא הוא". זהו המקור להתיר חומצה טרטרית המתייבשת על החבית.

אולם, רבים מהפוסקים הסתייגו מהשוואה זו, מכמה טעמים: ראשית, בחומצה יש כוונה להשתמש דווקא בתמצית, ולכן היא אינה נחשבת "כעפר". שנית, כיום החומצה מופקת ממיץ ענבים, משמרים לחים או מצימוקים, ולא רק מתמצית יבשה.

מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל השווה את דין החומצה הטרטרית לדין הג'לטין, והקל להשתמש כיוון שנחשבת "כעפרא" ודבר שאין בו טעם. עם זאת, הורה לבד"ץ "בית יוסף" שלא להשתמש כלל בחומצה טרטרית ובג'לטין המיוצרים מחומרי גלם אסורים, הואיל ויש פוסקים רבים המחמירים.

החומצה הטרטרית המאושרת בבד"ץ מיוצרת בארץ. זהו "בוץ" שנלקח מחביות יין ביקבים כשרים, מובל סגור בחותם למפעל, ועובר תהליך ייבוש ארוך עד שנעשה לאבקה. לאחר מכן הוא מושרה שוב במים וקלציום, ומיובש בצנטריפוגה המפרידה את המים ויוצרת "עפר" המותר לכל הדעות. משעה שנעשה לעפר, אין מניעה שייגע בו גוי, והתהליך הנוסף מתבצע במפעלים ברחבי העולם.