"לא כל אחד ישרוד את זה": החיים האמיתיים בבסיס הירח

האם כל אחד מאיתנו באמת יכול לחיות על הירח, בתוך בסיס קטן ומבודד, רחוק מהמשפחה, מהבית ומהכאוס הישראלי המוכר? השאלה הזו כבר אינה מדע בדיוני בלבד, והיא מעסיקה אסטרונאוטים, רופאים וחוקרי חלל שמבינים שהאתגר הגדול הוא לא רק טילים ומנועים, אלא בני האדם עצמם.​

החיים בבסיס ירחי סגור

משימת ארטמיס, שמובלת על ידי נאסא, נועדה להחזיר בני אדם לירח ולהכין תשתית לבסיס קבוע באזור הקוטב הדרומי. המשמעות היא צוות שישהה שבועות וחודשים בתנאי בידוד כמעט מוחלט, במתחם קטן וצפוף, בלי אפשרות פשוט "לקפוץ רגע החוצה" לנשום אוויר. הלילות על הירח נמשכים כשבועיים, הטמפרטורות קיצוניות והקרינה מסוכנת, ולכן רוב החיים יהיו בתוך חללים אטומים ומבוקרים.​

האסטרונאוט ויקטור גלובר מתאר את זה בפשטות: יש מיכל מים, ששותים ממנו עד שנגמר, ויש מלאי מזון קבוע בלי משלוחים מהירים כשבא לנו. אפילו מקלחת או שימוש בשירותים הופכים לאירוע קולי שכולם מודעים אליו בגלל רעש המכשירים, כך שהמושג פרטיות מקבל משמעות אחרת לגמרי. כדי להחזיק מעמד במציאות כזו, נדרשת הכנה נפשית עמוקה, לא פחות מהכשרה טכנית.​

מי בכלל מתאים למשימה כזו

בניגוד לדימוי ההיסטורי של "גיבור על" אחד, היום מחפשים טיפוס הרבה יותר מורכב. סרגי וקאר ארואחו, האחראי על תחום הרפואה בחלל בסוכנות החלל האירופית, מסביר שכבר לא רוצים מועמד שמבריק רק בתחום יחיד, אלא אדם שמסוגל לשלב מצוינות בכמה תחומים יחד. מחלות כרוניות, בעיות לב, קשיי נשימה ואפילו עיוורון צבעים יכולים להכשיל מועמד, גם אם הוא מבריק מבחינה מקצועית.​

אבל הדרישה המרכזית היום עוברת מהשרירים אל הראש והלב. במקום דמויות תחרותיות שמוכנות "לדרוס" את הסביבה בשביל הישג אישי, מחפשים אנשים שיודעים לעבוד בצוות, לתקשר, ולשים את הצלחת המשימה לפני האגו. בתהליכי המיון האחרונים נבדקו המועמדים על פי היכולת לפתור משימות קבוצתיות, כשברור שהמדד החשוב הוא תפקוד הצוות כולו ולא מי זורח באופן אישי.​

האתגר המנטלי של הבידוד

כדי להבין מי מסוגל באמת לשרוד בסביבה כזו, נעזרים גם בניסויים בכדור הארץ. דוקטור נינה פרוויס, רופאה מבריטניה, חיה חודשים בתחנת מחקר מרוחקת באנטארקטיקה, המכונה לא במקרה "מארס הלבנה". שם התמודדה עם חורף ללא שמש, טמפרטורות קפואות במיוחד וצוות מצומצם של אנשים שאלה הפנים היחידות שרואים במשך זמן רב.​

לדבריה, דווקא התכונות היומיומיות הן המפתח: להיות אדם נעים בסביבה, לדעת לספוג לחץ, סטרס וחוסר ודאות ועדיין לבצע את העבודה כמו שצריך. כדי לשמור על מצב רוח יציב, שולבו בלוח הזמנים פעילויות כמו יוגה, בניית לגו וציור, שמסייעות לשבור את השגרה ולהפחית מתחים. המסקנה היא שמי שלא יודע לדאוג לבריאות הנפשית שלו, יתקשה מאוד לתפקד בבסיס ירחי או בכל משימה מרוחקת אחרת.​

להתאמן על ירח - כאן בכדור הארץ

גם יוזמות פרטיות מנסות לפצח את נוסחת החיים על הירח. בשנת 2020 הקימו סבסטיאן אריסטוטליס ושותפו קארל יוהאן סורסן מבנה ניסיוני בצפון גרינלנד, שנועד לדמות בסיס ירחי מבחינת תנאי מחיה, מרחב מוגבל ותלות מלאה במערכות טכנולוגיות. השניים חיו שם לבדם במשך שישים ימים, בסביבה עוינת ובבידוד מוחלט.​

המתקן שנבנה מסיבי פחמן כלל פאנלים סולאריים, חללים פנימיים קומפקטיים ומערכת תאורה שיצרה תחושת יום ולילה כדי להגן על מחזור השינה. אריסטוטליס מספר שבימים הראשונים הייתה תחושת מחנק, עומס ציוד וצפיפות, אבל עם הזמן המקום קיבל אופי ביתי יותר. הניסיון הזה הוביל את החברה שלו לעסוק בעיצוב מודולים למגורים בחלל, מתוך הבנה שגם בתחנה ירחית צריך לייצר תחושת בית ולא רק תחנת עבודה.​

מוכנות נפשית לעולם שלא ניתן לחזות

בסופו של דבר, השאלה אם מתאים לחיות על הירח אינה רק עניין של ציוד ותקציבים, אלא של אופי. גלובר, שעתיד להשתתף במשימות מאוישות נוספות, מודה שהוא חייב להיות מוכן לזה נפשית, כולל לכל הדברים הקטנים והמעצבנים שהופכים חלל סגור למקום שאפשר לקרוא לו בית. מדובר בבחירה מודעת להתרחק לגמרי מההמולה המוכרת, מהוויכוחים ומהחדשות בארץ, ולהתמודד עם שגרה שקטה אך מאתגרת ברמה אחרת לגמרי. מי שיצליח בכך יהיה כנראה טיפוס משימתי, יציב ומחוייב, שמסוגל לשים את עצמו בצד למען מטרה גדולה.​