"מזל טוב": נולדה בת? זה ההלכה, המנהג והמשמעות של נתינת השם

בפרשה שקראנו בשבת האחרונה יש רמז מעניין לשאלה מתי נכון לתת שם לבת. במסכת שבת, אומרים חכמינו ז"ל, שבני ישראל הגיעו למדבר סין בשבת, והמן ירד להם למחרת, כלומר ביום ראשון.

כשהמן התחיל לרדת, בני ישראל שאלו "מן הוא?" - כלומר, "מה זה?" אבל רק אחרי השבת קראו לו בשם "מן", כמו שכתוב:
"ויַשְִּׁבְתּוּ הָעָם בַיּּוֹם הַשְּׁבִעִי: ויַקְִּרְאוּ בֵית ישְִרָׂאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן".

מכאן למדו שדווקא בשבת קראו לו את השם.

אך כמו שהארכנו בטור הקודם, ישנם מנהגים שונים בקריאת שם לבת. מרן הגאון רבי שמואל אויערבאך זצ"ל אמר שאין צורך להמתין דווקא עד שבת, אלא אפשר לתת את השם בקריאת התורה הקרובה ללידה.

כך מובא בספר "תורת השמחה", ושם מצוטט גם מרן ה"קהלות יעקב" - הסטייפלר - שלמעשה היו צריכים מיד אחרי הלידה, להזמין עשרה אנשים ולתת בפניהם שם לילדה, אבל המנהג הוא לתת את השם בקריאת התורה הראשונה אחרי הלידה.

בספר "ארחות רבנו" כתוב שאם הילדה נולדה בליל שבת, האב נותן את השם כבר בשבת, ואם לא נתן - אפשר גם ביום שני.

בספר "נטעי גבריאל" מביא כי יש מקהילות הספרדים עושים את "זבד הבת" בליל שבת בבית היולדת, ולא בבית הכנסת בשבת בבוקר.

לעומת זאת, הגאון רבי שלום משאש זצ"ל העיד שבמרוקו נהגו להביא את התינוקת לבית הכנסת בשבת בבוקר, ובזמן קריאת השם להחזיק אותה ולומר את הפסוקים "יונתי בחגווי הסלע" ולקרוא לה בשם.

גדולי הדורות זצ"ל עמדו על החשיבות לעשות שמחה גדולה בהולדת הבת. ואמר הסטייפלר זצ"ל, כי הברכות שמברכים את האב באותה שמחה שיזכה לגדלה לחופה ולמעשים טובים - עומדות לה לכל החיים.

ופעם הורה הרבי מליובאוויטש, הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, לאישה מבוגרת שלא עשו לה סעודת שמחה כשנולדה, לתרום סעודה בבית הכנסת - כדי לתקן את מה שהחסירו לה בזמנו.