חיים ישראל: "יש רגע שזה כבר לא שלך, זה עובר לקהל"

יש משהו מאוד מדויק בפסוק הזה:
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

התורה הקדושה לא אמרה "שר", אלא "ישיר", כמו המשך משלים למה שמגלה לנו המילה "אז": היה שם, במעמד הנשגב הזה של קריעת ים סוף, שבריר שנייה שבו הכול התחבר, ואז השירה היפהפייה הזו בקעה החוצה.

זו לא הייתה שירה מתוכננת, מתואמת או כזו שעשו לה חזרות לפני כן. היא נולדה אחרי פחד, אחרי ריצה, אחרי ים סגור ודרך חסומה. ורק כשבני ישראל עברו את כל זה - פתאום בא גם השיר, מהמקום הכי עמוק בלב.

כל זמר יודע ששיר אמיתי לא יוצא סתם כך. הוא יוצא אחרי דרך, אחרי התמודדות, אחרי שאתה אוגר בתוכך כל כך הרבה דברים - ואז, פתאום, זה מתפרץ החוצה, בקול.

יש רגעים שאני מרגיש את זה חזק, במיוחד כשאני על הבמה. מכירים את זה שהזמר שר וכל הקהל מצטרף? אז אלו אותם רגעים נדירים מבחינתי. אני שר, ופתאום כולם מצטרפים. איך זה קרה?! הרי לא ביקשתי או סימנתי לאף אחד שהגיע הרגע להצטרף! זה פשוט קורה.

אני חושב שזה קורה כי כולם מרגישים שהנה, הגיע ה"אז" שלנו. עכשיו גם לנשמה מותר סוף סוף לדבר.

משה ובני ישראל שרו כאיש אחד. זה שיר של עם שלם. קול שמתחבר לעוד קול, עד שנוצר משהו גדול יותר. וזה אולי הסוד של שירה אמיתית: כשהיא מפסיקה להיות שלך בלבד.

אחרי שנים של הופעות, אני יודע לזהות את הרגע הזה, הרגע שבו השיר כבר לא בידיים שלך, והוא "עובר" לקהל - ישירות ללבבות שלהם, לזיכרונות שלהם.

שירה היא לא מקצוע, היא תגובה, רפלקס או אינסטינקט של הנשמה. וכשנקרע הים, כשהדרך הקשה כבר מאחוריך - אז זה הרגע לשיר.

שבת שלום!