176 שנים לפטירתו: הצדיק שהבטיח כי גם נגיעה בידית תביא לישועה

ביום כ״א בטבת מציינים את יום ההילולא של רבי ישראל דב בער מווילעדניק, מן הצדיקים הבולטים שפעלו במזרח אירופה במאה ה־19, ודמותו ממשיכה להדהד גם שנים רבות לאחר הסתלקותו, בעיקר בזכות סיפור חייו, תורתו והישועות שנקשרו בשמו.

רבי ישראל דב בער נולד באוקראינה בסוף המאה ה־18 למשפחה פשוטה ויראת שמיים. אביו, רבי יוסף, היה מלמד בתלמוד תורה, אך נפטר בעוד בנו צעיר מאוד. זמן קצר לאחר מכן התייתם גם מאמו. רבנו כתב על אמו ע"ה שהיתה צדקת גדולה שפעם כבה אחת מנרות השבת שהדליקה, והיא בכתה לפני הקב"ה בכי רב עד שהנר נדלק מעצמו!

בבחרותו זכה להסתופף במחיצת גדולי החסידות. הוא היה מקורב לרבי לוי יצחק מברדיצ’יב, שנודע כמליץ יושר על עם ישראל, ובהמשך נעשה תלמידו של האדמו”ר מצ’רנוביל, רבי מרדכי טברסקי, בנו של בעל מאור עיניים וממשיך דרכם של תלמידי הבעל שם טוב. מתוך השפעות אלו התגבשה דרכו הרוחנית, שילוב של אהבת ישראל, עבודה פנימית ותביעה מתמדת לענווה.

משנות השלושים של המאה ה־19 החל שמו להתפרסם ברחבי אוקראינה וליטא כ”הצדיק מווילעדניק”. אליו נהרו רבים בבקשה לעצה, ברכה ותפילה, בענייני רפואה, שלום בית, פרנסה ובעיקר עקרות. עדויות רבות מאותה תקופה מספרות על זוגות שזכו לילדים לאחר שנים של ציפייה, בעקבות תפילתו. מעניין לציין כי הצדיק עצמו לא זכה לזרע של קיימא, אך ראה בתלמידיו ובהפצת תורתו המשך ישיר לפעולתו בעולם.

תורתו ואמרותיו כתובים בספר שארית ישראל, המחולק לשלושה חלקים: על התורה, על מועדי ישראל ועל ענייני תשובה. עיון בספר מגלה קו רעיוני עקבי וברור, הדגשה חוזרת של מושגים כמו ביטול, הכנעה ושפלות, לא כחולשה אלא כיסוד לעבודת ה’ אמתית.

בחודש אלול שנת תר"ט ביקש רבינו מאחש הסוחרים מאנשיו שיקנה עבורו בד פישתן, ובראש חודש חשון בא הסוחר שנית לעיר ווילעדניק והביא עמו את הבד המבוקש.
הרבי משש את הבד, ואגב כך מלל: 'אך טבת', 'אך טבת...' דיבורים אלו הובנו רק עם הסתלקותו של הרבי לבית עולמו ביום א"ך טבת, שקודם לה ציווה שאת התכריכים כבורו יתפרו מאותה בד פישתן.

מקום קבורתו של רבי ישראל דב בער מווילעדניק נודע במשך השנים כמקום תפילה מרכזי, שאליו פונים מבקשי ישועה ובכוח מעשיו ותורתו של הצדיק ניתן לעורר רחמי שמיים. במסורת נקשר המקום במיוחד לתפילה על זרע של קיימא, אך גם לענייני רפואה, שלום בית ופרנסה.

על פי המסופר, קודם הסתלקותו אמר הצדיק כי גם מי שלא יוכל להיכנס אל מקום קברו עצמו, די לו שיאחז בידית הדלת שבפתח, ותפילתו תיחשב כאילו השתטח על קברו ממש. אמירה זו הפכה עם השנים לסמל של קרבה, פשטות ואמונה, והיא שעמדה בבסיס כינויו הידוע, “בעל הידית”.

שלושה יסודות מתורתו בספר שארית ישראל

1. “צום, קול, ממון”, מהלך אחד של תשובה

באחד ממאמריו מבאר רבי ישראל דב בער את מאמר חז”ל הידוע “צום, קול, ממון” כמהלך רוחני אחד, המשתרע על פני ימי תשרי. הצום מכוון ליום הכיפורים, יום של זיכוך וטהרה; הקול, לראש השנה ולעשרת ימי תשובה, שבהם עיקר העבודה היא תפילה וזעקה פנימית; והממון, לחג הסוכות, זמן שמחה שבו ממשיכים שפע וברכה ופרנסה לישראל מתוך נתינה וצדקה.

2. התקשרות לצדיק, דרך האהבה

הדרך הפשוטה והישירה להתקשרות לצדיקים אינה בהכרח דרך מעשים חיצוניים, אלא באהבה עמוקה לצדיק עצמו. אהבה זו יוצרת חיבור פנימי, והיא עצמה נחשבת צורה של התקשרות, נקייה ומובנת לכל נפש.

3. חיבור בין אדם לחברו כתנאי לתפילה

בהתבסס על דברי הגמרא בברכות, מבאר הצדיק כי תפילה שלמה דורשת שני “פתחים”: הראשון, הכנעה וביטול, והשני, אחדות וחיבור בין ישראל. רק מתוך תחושת שותפות ואחריות הדדית יכולה התפילה לעלות בשלמותה. בהקשר זה הוא מבאר גם את מאמר חז”ל כי המתפלל על חברו נענה תחילה, משום שהתפילה הנאמרת מתוך חיבור אמיתי פועלת ישועה רחבה יותר.

חז”ל לימדו כי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ומתוך כך, לימוד מאמריו של רבי ישראל דב בער מווילעדניק היא דרך להתחבר למידותיו, ענווה, אהבת ישראל ופשטות בעבודת ה’.

יהי רצון שנזכה, בזכות תורתו, לראות גאולה וישועה במהרה.

ארז קדוסי