חשבתם שאתם יודעים הכל על תפילת ערבית? תקראו את זה

מי שמתפלל ערבית בימות החול פותח את התפילה בפסוקים של "והוא רחום", אבל בליל שבת הפסוקים האלה נעלמים. למה בעצם?
הנה כמה טעמים לכך:
בזוהר הקדוש מובא שבכל ערב מתעוררים ארבעה מלאכי משחית: עוון, משחית, אף וחמה. כנגדם אנו אומרים את ארבעת הביטויים שבפסוק:
"והוא רחום יכפר עוון" - כנגד עוון,
"ולא ישחית" - כנגד משחית,
"והרבה להשיב אפו" - כנגד אף,
"ולא יעיר כל חמתו" - כנגד חמה.
אבל בערב שבת הקב"ה מכניס את המלאכים האלו למקום שנקרא "נוקבא דתהומא רבה", ואין להם רשות לקטרג בשבת. לכן, אין צורך לומר את הפסוקים האלה בליל שבת.
הטור והאבודרהם מביאים טעם אחר: חייבי מלקויות היו לוקים בערב על עוונות שנעשו ביום, והיו אומרים שלוש פעמים את פסוקי "והוא רחום", שיש בהם בסך הכול 39 תיבות כנגד 39 המלקויות. אבל זה לא שייך בשבת, שהרי אין לוקים בשבת.
המחזור ויטרי מסביר שתפילות שחרית ומנחה נקבעו כנגד קורבן התמיד של שחר ושל בין הערביים, שהיו מכפרים על העוונות. הפסוקים של "והוא רחום" נאמרים במקום הקורבן שלא מקריבים בשעת ערבית, כדי לכפר על עוונות. ובשבת לא היה צורך בכפרה נוספת.
ה"פרי עץ חיים" כותב כי בפסוקים האלה יש 13 תיבות, כנגד 13 מידות הרחמים שיש בכוחן לכפות את הדינים ולהמתיקם. אבל בשבת, שהוא יום של רחמים ממילא, אין צורך בהמתקת הדינים.