מעטפה אחת קטנה הצילה את ספרי הקודש מהנאצים

יש דמויות בעולם התורה שמספיק לשמוע את שמן כדי להבין שמדובר בגדלות שאין לה שיעור. אחת מהן היא דמותו של הגאון רבי יוסף רוזין זיע"א, שהעולם הכיר בכינויו "הרוגצ'ובר". עליו סיפרו בחצי חיוך ובחצי יראה, שאילו היה אפשר למדוד מחשבה, ממוחו היה אפשר לחצוב שני איינשטיינים. אמירה שנולדה מתוך תחושת ההתפעלות האדירה מול תפיסתו המבריקה.

עוד כילד כבר ראו עליו שהוא לא דומה לשאר ילדי החדר. מהירות ההבנה, הדיוק הבלתי-נתפס והיכולת לראות כל סוגיה מצדדים שאיש לא העלה על דעתו, סימנו אותו כבר בתחילת דרכו כעילוי נדיר. לכן לא הפתיע איש שכאשר גדל, נשלח ללמוד אצל אחד מענקי הדור, רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, ה"בית הלוי". שם ישב לצד בנו, רבי חיים מבריסק, ולמד איתו כתף אל כתף. שני ענקי הדור, והרוגצ'ובר ביניהם.

אבל מה שבאמת ייחד את הרוגצ'ובר לא היה רק השכל החריף, אלא העוז הרוחני שלו. מצד אחד ענווה שלא מצויה: כשהיה מגיע למסקנה שחולקת על דברי הראשונים, היה מקדים בביטוי של כבוד אין-קץ, כמי שעומד מול הרים רמים. "עפר אני תחת כפות רגליהם", כך היה מביע את היראה שלו כלפיהם. ומצד שני, ברגע שהוכחת הסברו התבהרה אצלו, היה עומד בתקיפות ואומר בלשונו, שהלכה למעשה הדברים נוטים למה שכתב בעיונו. ענווה ומנהיגות, יראה ויצירתיות, הכול שלובים יחד.

הקשר העמוק שלו לרמב"ם היה סיפור בפני עצמו. יש שאמרו שבכל פעם שהיה פותח את ספרי הרמב"ם בבוקר, היה מברך אותו לשלום כאילו עומד מול אדם חי. "בוקר טוב רבי", כך היו מתארים ששמעו מפיו. ובערב, "ערב טוב רבי". לא מחווה טקסית, אלא ביטוי של יחס נפשי: הוא לא למד את הרמב"ם, הוא חי איתו.

יצירתו המפורסמת "צפנת פענח", פירושו על הרמב"ם ושו"תיו, נכתבה בשפה צפופה וקצרה, כזו שמי שאיננו בקי עלול ללכת בה לאיבוד. אבל מי שטעם ממנה, הבין שזו שפה שמצליחה להחזיק בתוכה ים של מקורות, עומק מחשבה, וחיבור בין עולמות הלכה שעוד לא פגשו איש את רעהו. החידושים שלו הפכו לכלי עבודה אצל תלמידי חכמים רבים.

ואז הגיעה השואה. אש שהחריבה קהילות ושרפה תורות שלמות. רוב כתבי הרוגצ'ובר לא שרדו. אבל כאן מגיע רגע של גבורה שקטה של בתו רחל. רגע לפני שהנאצים נכנסו לדווינסק, היא הצליחה להעביר לארצות הברית מעטפה ובה עשרות צילומים זעירים של כתב ידו, בגודל של כשני סנטימטר בלבד. חומר גלם שאיש לא חלם שיוכל לשמש אי פעם לפרסום.

והנה, כארבעים שנה אחרי המלחמה, הצליחו תלמידי חכמים לעבור על אותו אוסף זעיר, להגדיל, לשחזר, להרכיב מחדש, ולבסוף להוציא לאור את חיבוריו מחדש. כך ניצלו דברי תורה שהיו עשויים להיעלם, והעולם זכה עוד פעם לאור הגדול של "צפנת פענח".

המורשת של הרוגצ'ובר מזכירה לנו עד כמה גדולים יכולים להיות החיים של אדם אחד שמקדיש את כולו לתורה. לא רק כגאון ספרותי, אלא כדמות שחיה יראת שמיים, חריפות, נאמנות לדורות ולמסורת ישראל. ממש אור גדול שניצל ברגע האחרון, ונשאר אתנו לדורות.