
יהדות

באחד הימים, אב המשפחה, הרגיש פתאום מועקה חזקה בחזה. הוא התנדנד, נפל, ואיבד הכרה. דום לב פתאומי.
צוותי ההצלה שהגיעו למקום ניסו במשך שעה שלמה להחזיר לו את הדופק. כשהוא תלוי בין חיים למוות, הם מיהרו איתו לבית החולים, ושם הרופאים אמרו את המשפט שאף משפחה לא רוצה לשמוע: "זה עניין של שעות עד ש... תקראו למשפחה".
הבנים והאחים הגיעו אחד אחרי השני, עמדו מחוץ לחדר המומים לגמרי. על הפנים, ייאוש. לא היה להם מה לעשות, רק לחכות.
ואז פנה אחד הבנים לאחיו ובני משפחתו כאשר רוח של התעוררות ותקווה נסוכה על פניו: "למה אנחנו סתם עומדים פה? חכמינו ז"ל אומרים שגם כאשר חרב חדה מונחת על הצוואר, אסור לוותר על הרחמים. בואו נקבל עכשיו קבלה חזקה בשביל אבא. אני מציע שנתחזק בכבוד בית הכנסת. לא לשבוע, לא לחודש, לכל החיים! שלא נדבר שיחות של חול בבית הכנסת, במקום שהשכינה שורה בו. ובעזרת ה', כשאבא יפתח את העיניים, נגיד לו שגם הוא מצטרף אלינו לקבלה הזאת..."
עוד הם מדברים ביניהם, ופתאום מתחילים לשמוע קולות מהחדר.
הרופאים מדברים: "יש התייצבות... לחץ הדם עולה... יש דופק..."
מצבו של האבא התחיל להשתפר, מרגע לרגע. ברוך ה', היום אותו אבא חי ובריא, מתפקד לגמרי, הכול בזכות הקבלה הזאת של הבנים והמשפחה.
זה כוחה של קבלה טובה למען כבוד בית ה'.