מצמרר: המכתב שהשאיר הלוחם איתי פריזט ז"ל

בעיצומה של מערכה לאומית קשה וממושכת, נחשפת שוב ושוב עוצמתו של דור צעיר שגדל על אמונה, אחריות ומסירות שאין להן שיעור. בתוך פסיפס הגבורה הזה בולט סיפורו של הלוחם איתי פריזט ז״ל, אשר נפל על הגנת עם ישראל והותיר אחריו מכתב מטלטל, מסמך אישי שהפך בעיני רבים לצוואה רוחנית, קריאה לאומץ לב, וזריקת תקווה בימים של כאב עמוק. בשיחה מרגשת עם אביו, מתגלה דמותו של לוחם שלא נשא רק ציוד קרבי, אלא גם עולם פנימי עשיר של ערכים, אמונה ואהבת ישראל.

המכתב שכתב איתי נפתח בתודעה מפוכחת של מי שידע היטב לאן הוא הולך. הוא פונה אל קרוביו וכותב שאם הגיע המכתב לידיהם, ייתכן שכבר איננו בין החיים. אולם דווקא מתוך ההבנה הזו, אין בדבריו שמץ של ייאוש. להיפך: איתי מבקש מהמשפחה ומהעם כולו להמשיך קדימה, לא לשקוע בעצב, אלא לחיות בעוצמה. הוא קורא להעזה, למימוש שליחות אישית, ולחיים שאינם מנוהלים מתוך פחד, גם כאשר המציאות סוערת ומאיימת.

בדבריו ניכרת שלמות פנימית נדירה. איתי כותב בפשטות אך בנחישות כי אין בו חרטה על הדרך שבה בחר. הוא רואה בלוחמה זכות, לא עול, ומביע גאווה על חלקו בהגנה על העם ועל הארץ. המסר הזה מקבל משמעות מיוחדת עבור רבים המחפשים חיזוק רוחני: כל רגע בחיים הוא ייעוד, וכל מעשה של הגנה על ישראל נושא ערך של מצווה ושל שליחות אלוקית.

איתי אינו מתעלם מהמציאות הקשה. הוא מתייחס בגלוי לגלי הטרור, לאובדן ולכאב, ומדמה אותם לכוח הרס המאיים לפגוע ברוח הלאומית. אך גם כאן הוא מסרב להיכנע. להפך, הוא דורש שנבחר בדרך של בנייה. הכאב, לדבריו, אינו אמור לשתק אלא להצמיח. הרצון האמיתי של הנופלים הוא שנמשיך לחיות, ליצור, ולחזק את העם דווקא מתוך השבר.

מנקודת מבט אמונית עמוקה, איתי מתאר את חבריו שנפלו כמי שהגיעו לשיא האפשרי של שלמות אנושית. בעיניו, הם קרובים לשכינה, יושבים במרומים כשליחים שנשלחו להגן על ישראל. מתוך תפיסה זו הוא מפנה קריאה חדה וברורה לחיים כאן: להרבות באור, בחיוך, בקבלת האחר. לא להסתפק בסיסמאות של אחדות המודבקות על קירות, אלא להפוך אותן למציאות יומיומית של מעשים.

המכתב של איתי פריזט ז״ל אינו רק פרידה, הוא מצפן. תזכורת לכך שגם בשעות החשוכות ביותר, יש מי שמבקש מאיתנו לבחור בחיים, באמונה ובאחריות משותפת לגורלו של עם שלם.