חכם בן ציון לקח בעצמו את הילד למוקד הרפואי!

אחד הסיפורים שסבא שלי, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הכי אהב לספר, התרחש בערב שבת: אחד הילדים בבית נפל ונחתך בצורה שדרשה טיפול רפואי דחוף. סבתא, הרבנית מרגלית עליה השלום, הייתה באמצע הכנות ובישולים לכבוד שבת קודש, וסבא, כהרגלו, ישב ולמד בבית הכנסת.

אחד השכנים ששמע את זה, התנדב בלי לחשוב פעמיים לקחת את הילד הקטן למוקד לרפואה דחופה, לדאוג לו לכל מה שצריך, ואחר כך גם להחזירו הביתה. העיקר שלא להפריע לסבא בלימודו. ומי היה השכן המסור? היה זה חכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל בכבודו ובעצמו.

חכם בן ציון היה בעצמו אחד מגדולי התורה שידע אותו הדור. הוא היה ראש ישיבה שהעמיד אלפי תלמידים, אדם שכל דקה שלו יקרה מפז. ודווקא הוא, ממרום גדולתו, ידע שכאשר תלמיד חכם כמו הרב עובדיה שקוע בלימוד - זה לא רק העניין שלו. זה נכס לכלל ישראל.

הקשר בין סבא שלי לבין חכם בן ציון היה קשר שאין לו אח ורע. שני חברים לספסל ישיבת פורת יוסף שהפכו לענקי תורה. כל אחד מהם הפך לגדול בפני עצמו. והם היו חברים. לא חברים של מנוד ראש ל"שלום" כשהיו עוברים זה ליד זה, אלא חברים באמת.

כבר מאז שהיו צעירים הקדישו את שנות ילדותם ללמוד יחד, "אפילו תחת אש הפגזים", כפי שהמתיק פעם סבא. וגם כשהתבגרו, חלק לא מבוטל מחייהם גרו באותו בניין; לומדים יחד, מתווכחים מתוך חיבה, ומתייעצים זה עם זה בשעת לילה מאוחרת בסוגיה קשה. חברים שמבינים את השליחות של השני ועושים הכול כדי לעזור לה להצליח.

כשסבא היה מספר את הסיפור הזה, הוא היה מתרגש מאוד. לא רק כי מדובר במעשה של חסד, אלא כי בעיניו זו הייתה עדות נדירה לקשר מיוחד - חברות אמיתית בין שני ענקי תורה, שכל אחד מהם ידע להעריך את שליחותו של השני בשביל כל עם ישראל.

הכותבת היא נכדת מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל