דמות פלא ועמוד התורה בדור של תהפוכות: 72 שנים לפטירת ה'חזון איש'

פשוט ונחבא אל הכלים, בלי תפקידים רשמיים, בלי רבנות מפוארת, אך עם עוצמה תורנית שלא תסולא בפז. זה היה מרן החזון איש, הלא הוא הרב אברהם ישעיהו קרליץ, דמות נדירה שקשה לפספס את השפעתה על פני עולם התורה עד היום.

הוא נולד בקוסובה שבליטא למשפחה תורנית, למד בעיקר בבית, מאביו וממלמד פרטי, מעולם לא נשא משרה רבנית ולא קיבל סמיכה. אך כגודל הצניעות, כך גודל העוצמה. בילדותו כבר ניכרה בו דבקות יוצאת דופן בלימוד תורה, עד כי מסר את כל כוחותיו לרצון ה'.

במהלך חייו עבר תחנות רבות: וילנה, כווידאן, סטויבץ, מינסק, וכל מקום הפך בית מדרש. בישיבה או בעליית גג, בלילות קרים או בשנות מהפכה, הוא המשיך ללמוד ולכתוב, מסירות שאין לה אח ורע.

לאורך השנים פרסם את ספריו, רובם תחת השם "חזון איש", בהסתר ובצנעה. סגנון הכתיבה היה תמציתי, חריף, לא פשוט לעיכול, אך מי שהתאמץ, גילה אוצרות. דרכו בלימוד הייתה ייחודית, לא דרך הישיבות, לא כמו כולם, אלא עיון עצמאי ועמוק, שחיפש תמיד את שורש האמת.

כשהגיע לארץ ישראל בשנת 1933, קבע את מקומו בבני ברק, עיר שרק החלה לנבוט, והוא החל לשתול בה את גני התורה. כאן, בלי טייטל רשמי, בלי תפקיד ציבורי, הפך לעמוד התווך של עולם התורה. שאלות הלכתיות, ציבוריות, חינוכיות, הכל זרם לביתו הפשוט ברחוב חזון איש.

אמת בלי מסגרת

החזון איש לא היה עסקן, ולא אהב רעש. הוא לא רץ אחרי הכבוד ולא חיפש השפעה, היא פשוט נבנתה סביבו. אנשים הרגישו שמדובר באמת חיה, לא באיש של סמכויות, אלא של סייעתא דשמיא.

בפגישה עם בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, הסביר באמרה שנכנסה לפנתיאון: כששני עגלות נפגשות, אחת ריקה ואחת מלאה, מי מפנה דרך למי? כך, אמר, היהדות המלאה במצוות צריכה שהצד הריק יפנה לה את הדרך. בלי תוקפנות, ובלי התנשאות, אלא בענווה ובשכנוע פנימי שזו האמת.

החזון שהפך לדרך

החזון איש דגל בדקדוק ההלכה עד הקצה. כל פרט, יש לו מקום. לא מפני חומרה גרידא, אלא מתוך יראת שמים, והכרה שכל הלכה היא חלק מהחיים. הוא הקפיד על עירובין, מקוואות, כתיבת סת"ם, ארבעת המינים, לא מחפש קלות, אלא עומק. גם במצוות שבין אדם לחברו, נהג להקל עם אחרים ולהחמיר עם עצמו.

הוא עמד כחומה בצורה מול גיוס בנות לשירות לאומי, נגד היתר מכירה בשמיטה, וחיזק חקלאים שומרי תורה. כל שאלה ציבורית, נבחנה לאור ההלכה.

עמוד ההוראה בלי רבנות

הוא לא פסל פוסקים, אבל גם לא נכנע לסמכותם בלי לבדוק כל נימוק. גם אם גדולים ממנו כתבו אחרת, אם לא הבין את שיטתם, המשיך ללמוד עד שהגיע למסקנה בעצמו. גישתו המעמיקה, החדה, והבלתי מתפשרת, הפכה אותו לסמכות גם בלי כובע.

עד סוף ימיו חי בפשטות, בלי רכוש, בלי ייחוס חיצוני, אך עם עוצמה תורנית שגדלה כל יום. תלמידיו הרבים, כולל חזון איש, בית הכנסת לדרמן, השכונה שנקראת על שמו, הם כולם פרי הנטיעות ששתל.

השפעתו לדורות

לאחר פטירתו בט"ו חשוון תשי"ד (1953), נקבר בבית הקברות "שומרי שבת" בבני ברק. קברו הפך למוקד עלייה לרגל. יותר מכל, תורתו, הנהגתו, ודרכו, הפכו לנחלת ציבור רחב בציבור החרדי בכלל ובציבור הליטאי בפרט.

החזון איש לימד את כולנו שהשפעה אמיתית לא נולדת מתפקיד, אלא מתוך אמת פנימית. וכשהאמת הזו מלווה ביראת שמיים ובמסירות אין קץ, היא מחלחלת לדורות.