לא כל ויתור הוא בשביל השלום: כך תזהו מתי אתם בורחים ומאבדים את עצמכם

יש מעלה גדולה בוויתור, בשלום ובאחדות. האדם שמסוגל לוותר - לא מחמת חולשה אלא מתוך עוצמה - מגלה שהוא איננו עבד של הכבוד. הוא יודע לבחור מתי לשתוק, מתי להניח, ומתי להעדיף את השלום על פני הניצחון.
זו מדרגה נעלה, כי הוויתור יוצר מרחב של אמון וקשר. הוא מאפשר לשני אנשים - או לקבוצות אנשים - לחיות יחד.

אך יש קו דק, כמעט בלתי נראה, שבו הוויתור חדל להיות מעלה - והופך לפצע, ואף פוגע בשלום. כאשר האדם מוותר שוב ושוב על האמת, כשהוא משתיק את קולו כדי לא להכעיס, כשהוא מקריב את זהותו למען שקט חיצוני - אז הוויתור כבר איננו שלום אלא בריחה.

הוא לא בוחר לוותר - הוא בורח. לויתור שלו יש חרדת נטישה וחשש "מה יהיה", ולכן הוא "מוותר". הוא לא מבין שהוא מוותר כי הוא מפחד לומר את האמת. הוא מוותר על הערכים למען השלום.

והנביא אומר: "האמת והשלום אהבו" - לאהוב את השלום, בתנאי שזה לא על חשבון האמת. כי שלום אמיתי איננו העדר מריבה, אלא נוכחות של אמת בתוך המפגש. אם השלום נקנה במחיר של שקר, של זיוף, של דיכוי הקול הפנימי - הוא איננו שלום, אלא שתיקה של אדם עייף ושחוק.

אדם שמוותר על האמת כדי לשמור על שלום מדומה, מגלה לבסוף שגם השלום עצמו נמאס עליו. כי שלום בלי אמת הוא שלום ריק, חונק, מתפורר מבפנים.

האמת לבדה עלולה להיות חדה מדי, השלום לבדו עלול להיות רך מדי, אבל כששניהם נפגשים - כשהאדם מדבר אמת בענווה, ומוותר מתוך בחירה ולא מתוך פחד - נולדת מדרגה חדשה של שלמות: שלום שיש בו אמת, ואמת שיש בה שלום.

הוויתור הראוי איננו על העיקר, אלא על הטפל. לוותר על העלבון, על הצורך לנצח, על הכבוד המדומה - זה ויתור של חכמה. אבל לא לוותר על הערכים, על הכנות, על האמת - זה ויתור של אמת. וזה לא יוצר שלום אלא תסכול מצטבר.