גדלות מוסרית ולב בוער לתורה: לדמותו של הרב יהודה יהושע צדקה זצ"ל

רגע לפני חג הסוכות, כשהאווירה בירושלים טעונה בקדושה והכנות אחרונות לקראת החג מורגשות בכל פינה, הגיע תלמיד צעיר אל ביתו של הרב יהודה צדקה. בידו החזיק לולב מהודר, מהטובים ביותר שניתן היה להשיג. הוא הציג לרב את הלולב בגאווה פשוטה, והרב, כשעיניו נצצו משמחה, הביע התרגשות עמוקה למראה ההידור שבמצווה.

אך כאשר התלמיד הציע לו את הלולב כמתנה, הרב סירב בנימוס. הוא הסביר, שכבכל שנה, ערב חג מגיע אליו יהודי מבוגר ומעניק לו לולב כשי. למרות שמדובר בלולב פשוט ולא מהודר, הרב לא מוכן לפגוע בו. "אני נוטל את הלולב שלו," אמר, "ולא מחפש אחר אחר, מהודר ככל שיהיה."

התלמיד ניסה למצוא פתרון: "ומה אם תיקח את הלולב שלו, תראה לו שקיבלת, אך בפועל תברך על הלולב המהודר שלי?" אך הרב השיב בתקיפות שקטה: "הוא אולי לא ידע. אבל אני אדע. איני מסוגל לרמות אפילו בליבי פנימה."

במילים אלו חשף הרב צדקה את עומק עולמו הפנימי. לא רק רגישות כלפי אדם אחר הנחתה את החלטתו, אלא אמת מוסרית פנימית שאין לסטות ממנה. גם כשאין חשש חילול ה' או פגיעה בזולת, עדיין יש מקום לחשבון נפש פנימי, האם עשיתי את הדבר הישר באמת?

הרב יהודה יהושע צדקה נולד בירושלים בשנת ה'תר"ע לאביו הרב שאול צדקה, ואמו שמחה, נכדתו של ה"בן איש חי". שורשיו העמוקים במשפחת רבנים מבבל השפיעו על דמותו כבר בילדותו. הוא התחנך בתלמוד תורה "בני ציון", ובהמשך עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, שם הפך לתלמידו המובהק של ראש הישיבה, רבי עזרא עטיה.

לאורך שנותיו ניכרה בו מסירות מיוחדת ללימוד התורה. סדר יומו היה קבוע ומדויק: לאחר שנרדם בערב, היה מתעורר בחצות הלילה לאמירת תיקון חצות, ולאחר מכן יושב ללמוד תורה ופנימיות. בשעות הבוקר היה שוהה רוב היום בישיבה, מעביר שיעורים בעיון ובהעמקה, כמעט תמיד בתמציתיות ובדיוק מחשבתי.

גם כאשר חלה, לא ויתר על שיעוריו. הוא נצפה מגיע לישיבה לאחר טיפול רפואי, עייף אך נחוש להעביר את דבר ה' לתלמידים. זוהי תכונה שבלטה לכל אורך דרכו, מסירות מוחלטת לתפקידו כמורה דרך.

בשנת ה'תרצ"ז, לאחר פטירתו של הרב אליהו לופס, החל הרב צדקה לשמש כמגיד שיעור בישיבת פורת יוסף. כעבור יותר משלושים שנה, בשנת ה'תש"ל, התמנה לראש הישיבה לצידו של הרב בן ציון אבא שאול. השניים הנהיגו יחד את הישיבה במשך יותר מעשרים שנה, בתקופה שבה נבנה דור חדש של תלמידי חכמים מקרב בני עדות המזרח.

אך הרב צדקה לא הסתפק בלימוד עצמו. הוא ראה חובה לפעול גם למען הציבור הרחב. יחד עם הרב עובדיה יוסף והרב בן ציון אבא שאול ייסד את רשת מעיין החינוך התורני. המטרה הייתה ברורה: להחזיר עטרה ליושנה ולחזק את הקשר של בני עדות המזרח לשורשיהם הרוחניים. במיוחד פעל הרב בערים שבהן לא היה חינוך תורני חזק, כמו בעיירות הפיתוח ובמעברות.

מעבר לפעילות המוסדית, היה הרב יוצא ממש למסעות חיזוק. הוא לקח עמו את חבריו הרב אפרים כהן, הרב דוד שרבאני והרב בן ציון חזן, ויחד היו מסתובבים בין משפחות עולים, משכנעים ברכות ובאהבה את ההורים לשלוח את ילדיהם למוסדות תורניים, ולחזור בעצמם למסורת אבות.

באחת הפעמים, פנה אליו ראש ישיבה חינוכי, שביקש עצה כיצד להתמודד עם תלמיד שמפריע ללימודים, אינו משתף פעולה ואף משפיע לרעה על שאר חבריו לכיתה. אותו ראש ישיבה נטה להרחיק את התלמיד מהמסגרת. הרב צדקה שאל אותו שאלה מפתיעה: "צמת עליו?"

המנהל לא הבין מה הקשר. אך הרב חזר על שאלתו, "איך אפשר לסלק בחור מישיבה תורנית לפני שהתענית עליו? לפני שהתפללת וביקשת עליו רחמים?"
 כאן מתגלה גישתו החינוכית של הרב צדקה במלוא עומקה: אחריות חינוכית אינה מסתיימת בהערכה על התנהגות, אלא מחייבת הקרבה אישית של ממש מצד המחנך. תענית, תפילה, כאב, ורק אז החלטה.

הוא הדגיש שוב ושוב, שפיקוח נפש אינו מתמצה רק בסכנת חיים גופנית. יש גם פיקוח נפש רוחני. בחור שמוצא את עצמו מחוץ לכותלי הישיבה, הרחק ממסגרת של תורה ויראת שמיים, עלול ליפול לשאול תחתיות. הרב צדקה האמין שבכל תלמיד, גם בזה שמקשה ומתריס, יש ניצוץ של קדושה שאפשר להחיותו, אם רק יתנו לו את ההזדמנות.

במהלך שנותיו האחרונות, עבר הרב משכונת גאולה לשכונת בית ישראל בירושלים. גם בזקנותו המשיך בשקידה ובמאמץ הרוחני. כשהיה בן שבעים, הצטרף למפעל הש"ס של האדמו"ר מצאנז, נבחן על מסכתות שלמות ואמר בענווה לתלמידו הרב יעקב תופיק אביעזרי: "ללמוד שבעים דף גמרא בחודש זו לא גדלות, אך להיבחן עליהם זו מעלה."

ביום י"ב בחשוון ה'תשנ"ב עלה הרב לגנזי מרומים, ונטמן בהר המנוחות בירושלים. מאות תלמידים, רבנים, ראשי ישיבות, אנשי רוח ופשוטי עם ליוו אותו בדרכו האחרונה.

אבל דמותו, ענוותנותו, יראת השמיים שלו, מסירותו לאמת הפנימית ולחינוך הדור הבא, כל אלו לא נטמנו עמו. הם חיים, פועמים ופועלים עד היום בלב תלמידיו, בישיבת פורת יוסף, וברשת מוסדות התורה שעליהם הניח את יסודותיו.