"גם מי שחושב שהוא רשע ופושע אשמע אותו" | נחשף קבר הצדיק מאלעד שפועל ישועות

מה עומד מאחורי הקבר המסתורי שרבים נוהרים לשם ורואים ניסים וישועות?

בכניסה לבית העלמין באלעד ניכרת תחושה אחרת. אנשים מכל רחבי הארץ, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, יראים ומתחזקים, עולים בשקט במעלה השביל לציונו של הגאון הצדיק רבי שלמה אסולין זצוק"ל. באים לבקש, להודות, ויש שבאים פשוט לשפוך לב. כולם מרגישים משהו מיוחד. הציון הזה, שבשנים האחרונות הפך למוקד עלייה לרגל, הפך לסמל של מקום שפועל ישועות.

מאחורי ההתקבצות הזו עומדת דמות אחת של צדיק נסתר, תלמיד חכם עצום, שבחייו הסתיר את עצמו עד תום, אך בצוואתו פתח שער של אהבה לכל אדם מישראל.

בצוואתו, שנכתבה בכתב רועד "מתוך ייסורי נפש וגוף ביד משותקת", ביקש רבי שלמה אסולין להיות משען ומשענה לכל הסובלים. הוא כתב:
 "אם אפשר שכל מי שירגיש צער הן בגשמיות הן ברוחניות, ימחול נא להיכנס לחדר לבד, ולהדליק עבור נשמתי נר, ולומר: אני מדליק נר זה לעילוי נשמת שלמה בן שמחה. ויפרש את בקשתו וישפוך את לבו ככל שירצה. ואם אוכל להועיל, ארצה מאוד להועיל. ואם לא אוכל - אעטוף אותו באהבה ובחיבה ואנחם אותו בלבי."

אותן שורות פשוטות הפכו את הציון למקום שממנו נולדת נחמה.

איש ההסתר שהאיר עולם

רבי שלמה אסולין נולד ביום שישי א' בטבת התשכ"ו, לאביו הגאון רבי מאיר אסולין שליט"א ולאמו הרבנית הצדקנית תליט"א. כבר מנעוריו ניכר כי נמשכה נפשו לעבודת ה'. הוא למד בישיבת פוניבז' אצל מרן הרב שך ומרן הרב גרשון אדלשטיין זכר צדיקים לברכה, ונודע כלומד מופלא, מדויק ונקי דעת. לאחר נישואיו קבע את לימודו בכולל פוניבז' והקדיש את חייו לעלייה בתורה ובמידות.

אך על כל גדולתו, מעטים ידעו מי הוא באמת. הוא היה "גילה טפח וכיסה אלפים". מה שראו בני אדם היה כאין לעומת עולמו הפנימי. הוא עבד את ה' בהסתר, בפשטות, בענווה מוחלטת. ובדומה לרבים מצדיקי האמת, רק לאחר פטירתו נודע גודל אורו. ספריו ושיעוריו התפשטו, ודמותו הפכה מקור השראה לרבים.

עולם של תורה וקדושה

רוחב ידיעותיו היה בלתי נתפס. תנ"ך עם כל מפרשיו, ש"ס בבלי וירושלמי, תוספתא, מדרשים, זוהר, הלכה, חסידות, מוסר וקבלה, הכול היה שגור על לשונו. ילדיו מספרים כי היה שומע פסוק או שורה מגמרא וידע מיד לציין היכן היא נמצאת, ואף היה מתקן: "אין פסוק כזה" או "זה בירושלמי, לא בבבלי".

הוא ראה בתורה מבנה שלם, גוף חי. נהג לומר כי "בבלי, ירושלמי ותוספתא הם ראשי תיבות בי"ת, ולפני שבונים בית גשמי, צריך לבנות בית רוחני."

השקעתו בתורה הייתה מוחלטת. בכל יום למד עשרות נושאים קבועים שציין במחברותיו תחת הכותרת "חובות". תנ"ך, רמב"ם, שניים מקרא, דף יומי, זוהר, חפץ חיים, רמח"ל, מדרשים, כל יום, בלי הפסק. גם בימי שמחה או חולשה, היה משלים את לימודו עוד באותו ערב.

מעמקי הנסתר עד פנימיות הלב

לצד עיסוקו בפשט, רבי שלמה אסולין עמד בעומק גם בעולמה של הקבלה. הוא למד בספרי האריז"ל, ב"אוצרות חיים", ב"דעת אלוקים" וב"עץ חיים", והיה קשור לרבי נסים פרץ זצוק"ל, ראש ישיבת בית אל בבני ברק. לעיתים נסע עמו לערוך תיקונים על כלל ישראל, ובשנים מאוחרות יותר היה מוסר שיעורים קבועים בעצמו בענייני סוד.

אך תורתו לא נותרה חבויה. הוא ידע לדבר בשפה שווה לכל נפש. הקול שלו היה רגוע, המילים פשוטות, והעומק - אינסופי. אלפי שיעוריו שהוקלטו בקול הלשון נשמעים גם היום, והם עדות לאדם שחי תורה ונשם תורה.

אורח חיים של דקדוק וחסד

חייו היו דוגמה חיה לעבודת ה' מדויקת. שמירת עיניים, טהרת המחשבה, תפילה בדבקות, דיבור שקט, ולב רחום כלפי כל אדם. הוא אהב כל יהודי באמת, ללא הבדל. סיפורים רבים מעידים על חסדיו הנסתרים: ביקורים שבועיים אצל נזקקים, תמיכה באלמנות ובעניים, עזרה כלכלית מבלי שאיש ידע.

אף בעניינים הפשוטים ביותר, ראה את עבודת ה'. בניו מספרים שמעולם לא אכל בלי ספר פתוח לפניו. "יש האוכלים תוך כדי לימוד", היה אומר, "ואני לומד תוך כדי אכילה."

יסורים של צדיק ושתיקה של אמונה

בשנותיו האחרונות עבר הגאון רבי שלמה אסולין  מסכת ייסורים קשה מנשוא. מערכת העצבים בגופו קרסה, גופו כאב ללא הרף, וכל יום היה למבחן של אמונה. אך גם בשיא הכאב שמר על שלוות רוח.

הוא לא תלה את ייסוריו בחטא, אלא ראה בהם שליחות של תיקון. אמר: "אם היינו יודעים מה הם ייסורים, היינו נזהרים מעבירה פי כמה."

האור שלא כבה

ביום ז' במרחשוון התשפ"ד הסתלק הצדיק לבית עולמו. ההלוויה ליוותה אותו בבכי של אלפים. בני המשפחה מספרים כי לאחר הטהרה נראתה הארה מיוחדת על פניו, חיוך דק ואור עליון שלא ניכר בעולם הזה.

הצוואה ששינתה מציאות

כשחש כי ימיו ספורים, ישב לכתוב את צוואתו. זה היה ביום חמישי, ט"ז באדר התשפ"ג. בכתב יד רועד, כתב מילות פרידה נדירות בעוצמתן. הוא ביקש שלא יכבידו על נשמתו בלימודים או בטקסים לאחר פטירתו. "כל מי שירצה לעשות לעילוי נשמתי, יעשה זאת מרצונו, מתוך רוגע ושלווה, בלי תחושת חובה."

אבל עיקר הצוואה היה קריאה לכלל ישראל:
 "סבלתי הרבה בחיי, ולא מצאתי נחמה בצערי. רצוני חזק להיות משען ומשענה לכל הסובלים, בין ברוחניות ובין בגשמיות, ואפילו למי שיחשוב שהוא הרשע הכי גדול."

ומוסיף באהבה שאין לה שיעור:
 "אם יהיה אפשרות בידי להועיל, ארצה מאוד להועיל. ואם לא אוכל, אעטוף אותו באהבה וחיבה ולתת לו בלב תנחומים ותקווה טובה."

ואולי מן השורות המרטיטות ביותר בצוואתו - אלו שמכוונות דווקא לאלו שמרגישים עצמם רחוקים, נידחים, בלתי ראויים, עולה אור מיוחד של חמלה נדירה. הצדיק כתב: "ואפילו אם יחשוב שהוא הרשע הכי גדול... יש בליבי מקום לכל מי שחושב שהוא רשע ופושע, לשמוע דבריו באריכות." ללא תנאי, ללא דרישה מקדימה. הצוואה הזו היא כמעיין המאפשר לכל יהודי, בלי הבדל, לבוא, לדבר, לשפוך שיחה, ולדעת שיש מי ששומע אותו.

מאז, לא פסק הזרם. אנשים ממשיכים לעלות, לבקש, להתפלל. חלקם לא הכירו אותו בחייו, אך מרגישים חיבור שאין להסבירו. הצוואה שלו הפכה לגשר בין העולם הזה לעולם הבא, בין כאב לאמונה, בין אדם לעצמו.

אותה פיסקה הפכה למוקד רוחני עצום. יהודים מכל רחבי הארץ החלו להגיע לציונו, להדליק נר כפי המופיע בצוואתו המרטיטה, לשפוך שיחה פשוטה, ולצאת עם לב אחר. רבים מספרים על ישועה מוחשית, וניסים מעל דרך הטבע.

המסר שנשאר לנו

בדמותו של רבי שלמה אסולין יש שילוב נדיר של תורה עמוקה וענווה פשוטה, קדושה גבוהה ואהבת אדם יוקדת. הוא לימד אותנו כי עבודת ה' האמיתית אינה רעשנית, אלא פנימית. הוא הראה כי אפשר להחזיק בעולמות עליונים ומצד שני לדבר אל לב כל אדם.

ביום ההילולא הזה, כשנעמוד ליד הציון או נזכיר את שמו, נזכור את בקשתו האחרונה: לא לפחד מלדבר עם ה'. להדליק נר קטן, לומר מילה טובה, לבקש רחמים. הצדיק הבטיח להיות שם, לשמוע, לעטוף, להעניק תקווה.

וכפי שחתם את צוואתו:
 "אני נפרד מכם באהבה עצומה רק בגוף, וקשור עם כל נשמות ישראל באהבת עולם."

יהי רצון שזכותו תגן בעד כלל ישראל, ותאיר בליבנו את האמונה הפשוטה שגם בלב שבור, יש פתח של אור.