למה אסור להסתכל יותר מדי על המציאות, גם כשכואב?

האדם פוגש במציאות קשיים, עוולות, חוסר צדק, והשאלה היא: האם להתעלם, להדחיק - או להעמיק, ואולי להיפגע ולהיות מיואש?

תשובה:
להכיר, אך לא להעמיק.
משה רבנו ראה את הסנה בוער, אך לא מתכלה: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט..."
הוא ראה, אבל לא רצה עוד להסתכל. מדוע?
אומר התפארת שלמה: הוא הכיר שיש כאן אש - "והסנה בוער באש" - אך גם הפנה את פניו, לא להביט יותר מדי זמן, כדי לא להיבלע בתוך המציאות הקשה.
ההכרה בבעיה היא הכרחית, כי רק מי שמכיר את הכאב יכול לתקן.
אבל ההתעמקות יוצרת הזדהות יתר, שהופכת את הבעיה למרכז החיים, לזהות האדם.
האדם הוא יצור שיכול לראות ולשאול: למה זה קרה?
זו ברכה וקללה גם יחד.
היכולת לראות פער בין "מה שיש" לבין "מה שראוי" היא המקור לכל מוסר, חכמה ותיקון - אבל גם למכאוב, ייאוש וציניות.
משה רבנו ראה סנה בוער - עם ישראל. הוא ראה את מחנות ההשמדה ואת שמח"ת תשפ"ד. הוא רואה אש - אבל אם יעמוד קרוב מדי, היא מכלה.
אם יתרחק לגמרי - יאבד את הקשר לעם ה"בוער באש".
העמקה יתרה בבעיה דומה לעין שמתבוננת זמן רב מדי בשמש.
האור המוחלט מסנוור - המציאות, כשהיא מוחלטת מדי, שורפת את התודעה.
זו אחת התובנות הגדולות של הנפש האנושית:
יש גבול לכמות המציאות שאדם מסוגל לשאת בבת אחת.
מי שמעמיק יותר מדי בשבר, בצל, ברוע, באי־צדק - מאבד את היכולת לראות את התקווה, את היכולת לתקן.
אם הוא רואה יותר מדי את המציאות - הוא לא מתקן, אלא "נשרף".
יש להכיר את המציאות, אך לא להפוך אותה לחזות הכול; להכיר גם את העתיד האפשרי.
לראות את השקר - אבל לא לשנוא את העולם.
להכיר בכאב - אך לא להזדהות איתו עד כדי טביעה.
זו יכולת תודעתית גבוהה מאוד: להיות נוכח בכאב מבלי לברוח, אבל גם מבלי שהאדם בונה את זהותו סביב המשבר.
העוצמה האמיתית איננה "לפתור" הכול, אלא לדעת להכיל סתירות - ולחיות בתוכן מבלי לאבד שיווי משקל.