צבי יחזקאלי מנתח: מה טראמפ ונתניהו לא אמרו - הפרטים הקטנים שמסגירים את האסטרטגיה האמיתית

לאחר צפייה בשידור הכפול של נאומיהם של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, בצל ההכרזה על "הישג היסטורי" כלשהו, עולות מספר נקודות מהותיות שלא זכו להתייחסות - אך עשויות להיות קריטיות להבנת הכיוון האסטרטגי של המהלכים המדיניים הקרובים.

טראמפ, בנאום מלא התלהבות וביטחון עצמי, בחר שלא להתייחס כלל למתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, האירוע שהצית מחדש את הזירה האזורית והעולמית, ושהשלכותיו מורגשות עד היום. ההתעלמות מהתאריך הזה איננה פרט שולי. זהו שורש הסכסוך הנוכחי, נקודת הפתיחה של כל הדיון.

במקום זאת, טראמפ דיבר בהתלהבות על "הסכמי שלום" ועל "שבירת מעגל של 3,000 שנות שנאה", ניסוח בעייתי הן במישור ההיסטורי והן במישור התיאולוגי, שכן האסלאם עצמו, שמהווה את שורש הקונפליקט עם הציונות המודרנית, צמח לפני כ-1,400 שנה בלבד.

מעבר לבעייתיות ההיסטורית, בלט חוסר ההתייחסות של טראמפ ללקחים מן הכישלונות הצבאיים והמדיניים של ארה"ב במזרח התיכון: ההתערבות הכושלת בעיראק, הנסיגה המבישה מאפגניסטן, והכישלון בבניית מנגנונים מקומיים שנאמנים לאינטרסים האמריקאיים. אז, כמו היום, הימור על "כוחות מקומיים" ו"מיליציות מתונות" הסתיים באובדן שליטה, בגירוש משפיל ובפגיעה באמון הבינלאומי.

המסר האופטימי של טראמפ, המדבר על "הזדמנויות לשלום", נשמע אמנם מרשים לעין המערבית, אך לוקה בניתוק מהמציאות המזרח-תיכונית, בה שלום איננו רק מסמך חתום, אלא שאלה של עומק תרבותי, משקעים היסטוריים ואיזון של כוח.