מלחמת העצמאות: הקרב על הקיום שעלה בחיי 1% מהיישוב כולו

בשנת 1948, רגע לפני הקמתה של מדינת ישראל, נפתחה אחת מהמלחמות המכריעות והקשות ביותר בתולדות העם היהודי - מלחמת העצמאות. מלחמה זו לא הייתה רק קרב צבאי; היא הייתה קרב קיומי על עצם הזכות של העם היהודי להיות חופשי בארצו לאחר אלפיים שנות גלות.

מלחמת העצמאות, שנמשכה מה-30 בנובמבר 1947 ועד יולי 1949, נחלקת לשני שלבים עיקריים: תקופת הקרבות עם ערביי ארץ ישראל (מלחמת האזרחים) ותקופת הפלישה של צבאות ערב לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948.

במלחמה זו, ישראל איבדה את מיטב בניה ובנותיה. 6,373 לוחמים ואזרחים נפלו, שהם כמעט אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ באותה תקופה. אלו היו בני נוער בני 17, לוחמי הפלמ"ח, מגני היישובים, עולים חדשים שהגיעו ישר מהתופת של אירופה - וכל מי שיכול היה לשאת נשק.

בקרבות הקשים נפלו לוחמים במקומות שהפכו לסמלים לאומיים: גוש עציון שהחזיק מעמד עד לנפילתו המרירה, הדרך לירושלים המדממת, קרב הקסטל על השליטה בדרך הבירה, נפילת מגיני רמות השבים, קרבות הנגב והגליל ועוד אין ספור עמדות נואשות של גבורה והקרבה.

המבצע החשוב ביותר באותה תקופה היה מבצע "נחשון", בו נפרצה הדרך לירושלים הנצורה. בקרב זה נפלו עשרות לוחמים, אך בזכותם נשמר הקשר לעיר הבירה.

גם מבצע "דני", מבצע "חירם" ומבצע "יואב" היו נקודות ציון קריטיות בדרך להשגת תנאי שביתת הנשק שהבטיחו את שרידתה של המדינה הצעירה.

צה"ל, שהיה אז בחיתוליו, קם תוך כדי הלחימה, מתוך הכאוס של מחתרות שונות - ההגנה, האצ"ל והלח"י - שהתאחדו תחת פיקוד מרכזי. הקמת צה"ל סימלה לא רק איחוד צבאי, אלא איחוד לאומי - הפיכת חבורות לוחמים לעם לוחם, עם מדים, סדר ויעד אחד: הגנה על המולדת.

על אף הניצחון, מחיר הדמים היה אדיר. משפחות רבות שכלו את יקיריהן, יישובים נחרבו, וחללי המלחמה הפכו לעד לאבן היסוד שעליה נבנתה מדינת ישראל.

הניצחון במלחמת העצמאות אפשר את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, אך גם הטביע בה את צלקות המלחמה ואת תודעת המחיר הכבד שיש לשלם על חירות.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו מרכינים ראש בפני גיבורי מלחמת העצמאות - אותם לוחמים ואזרחים אמיצים שהקריבו את חייהם כדי להבטיח את עצמאותנו.