כל בעלי התשובה מזדהים עם תחושת הפיספוס. אבל האם זה לטובתם?

תחושת הפספוס - מתנה או מכשול

הפספוס ככוח מניע

אחד האתגרים המלווים בעלי תשובה, ולעיתים גם יראי שמיים, הוא תחושת הפספוס. הרצון לא לאבד זמן, לא לפספס תפילה שיעורים ומצוות - נדמה לעיתים שהוא מניע קדימה, וזה מובן ואפילו מבוסס, שהרי דוד המלך אמר: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא) האדם רוצה לתקן את עברו. אך בפועל, התחושה הזו גובה מחיר נפשי לא פשוט.

כלי או אדון?

חשוב לזכור: עבודת ה' מתוך לחץ מתמיד מחטיאה את מהות הדבקות. על האדם להפוך את תחושת הפספוס לכלי - לא לאדון. אכן, תחושה זו מזכירה שהזמן יקר ושאין להשיבו, אך אסור שתהפוך לחרדה מתמדת. חז''ל אמרו: ''לא עליך המלאכה לגמור'' (אבות ב) - אין אנו נמדדים אם הספקנו הכול, אלא אם בחרנו את המגמה בצורה ובגישה נכונה.

גדולי ישראל - ניצול זמן בשלווה

גם הסיפורים על גדולי ישראל, שהיו מדקדקים בכל רגע, מלמדים שהם פעלו מתוך רוגע ושלווה. ניצול הזמן לא פגע בנפשם, אלא להפך - מפני שהיו מרוכזים בהווה, מנצלים את זמן ההווה, לא השוו את עצמם לאחרים, ולא חיו בעבר או בעתיד. שלוות הנפש שלהם היא שהביאה לניצול הזמן האמיתי.

הפספוס האמיתי

הפספוס האמיתי איננו אם לא הספקנו הכול - אלא אם לא טעמנו את מתיקות התורה והמצווה בשלווה. כשזוכרים זאת, תחושת הפספוס הופכת לכלי מדרבן, אך הלב נשאר מלא רוגע ושמחה "קנאת סופרים תרבה חכמה" (גמרא בבא בתרא) הקנאה יכולה להניע לעשייה, האדם לומד מאחרים וחווה השראה ומוטיבציה, אך כאשר היא לא מניעה את האדם לעשייה, אלא לחרדות ולחצים זה סימן שזו  "הקנאה… מוציאה את האדם מן העולם" (אבות)

איזון כוחות הנפש

ניצול הזמן מתוך שלווה נבנה כאשר האדם שואל את עצמו: מה מוטל עלי ברגע הזה?  - לא מה החמצתי, ולא מה עוד אצטרך. ברגע שהאדם נוכח באמת בהווה, הפספוס נרגע, והעשייה מתמלאת עומק. הנפש זקוקה לשני כוחות: יראה - שלא לאבד, ואהבה - לשמוח בחיבור. השלם הוא זה שמחזיק בשניהם גם יחד.

המודעות תוביל לריפוי.