איראן חוצבת תעשיית טילים תת‑קרקעית בתימן: החות'ים מתאמנים לפשיטה מירדן

בפתיחת הסבב העדכני בזירה התימנית, מתקבלת תמונת מצב שסותרת את התדמית הפשטנית והבלתי־מדוּקת שהודבקה בעבר לחות'ים, לא עוד כוח גרילה קנטרני עם נשק מזדמן, אלא מבנה תעשייתי צבאי מתוחכם, חלקו חבוי מתחת לפני האדמה, ולצדו יחידות המתאמנות להוביל מבצעי חדירה מאורגנים, בין השאר באמצעות מסלולים שעוברים דרך ירדן.

במהלך השנה האחרונה זיהו גורמי מודיעין סימנים חוזרים לחפירה מאורגנת באזורי הרים ומדבריות בתימן: מחילות רחבות, אולמות הרכבה מוסתרים, וחדרי אחסון עמוקים המותאמים לשמירת רכיבים רגישים. המבנים הללו אינם נראים כמאגרי נשק רגילים; הם בנויים ומתוכננים בפורמט של קווי ייצור, נקודות איסוף חומרי גלם, מתחמי בדיקה ותשתיות המאפשרות המשך ייצור גם בתנאי לחץ או לאחר פגיעה על‐ידי תקיפה חיצונית.

המעבר לייצור מקומי תת‐קרקעי מעניק לחות'ים יתרון קיומי: הוא מקטין את התלות בשרשראות אספקה חיצוניות שבעלות פגיעות ימיות ואוויריות, ומאפשר קיבולת הישרדות ותפעול גם כאשר משלוחים נחתכים. מבחינה לוגיסטית וזמן־אפס, מתקנים מסוג זה מקשים על סיכול חיצוני ונדרשים כלים ושיטות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות כדי לחשוף ולהשמידם.

המערך המודרני שהתגבש בתימן איננו נוצר בחלל ריק. במערכים המקצועיים מזהירים מפני זרימות ידע, רכיבים ותכנון הנדסי שמאפשרים הפיכת חומרים בסיסיים למערכות הנעה ובקרה, מה שמקצר דרכים בין יכולת תיאורטית לייצור מעשי. התוצאה: טילים וכטב"מים מתקדמים יותר מבחינת דיוק וטווח, שמותאמים לפעולה בטקטיקות המודרניות של מענה אווירי ומניעה.

במקביל למפעלים התת‐קרקעיים, התגלו באחרונה גלי אימונים מקוטעים שמתמקדים בכישורי פלישה מאורגנת, תרגולים של תנועות המונית, עבודת תגבור ולוגיסטיקה לשילוח כוחות ברמה של יחידות גדולות. השם שניתן לחלק מההכשרות, ביטוי רווי משמעות שמקביל ל"רעיון אל‐אקצא", מעיד לא רק על כוונה אידאולוגית, אלא גם על נסיון לייצר כושר ביצוע מערכתי.

במודיעין צה"לי ובגופי ביטחון אחרים מעריכים כי תרחיש הפלישה עלול להתממש דרך מדינה שלישית, ובפירוש, התייחסו לאפשרות שביצוע יבוצע באמצעות חוליות העוברת דרך ירדן. בחינה זו אינה משמעה הסכמה מצד אותה מדינה, אלא הכרה כי מסלולי מעבר יכולים להיות מנוצלים על‐ידי גורמים מקומיים או בדלניים ללא שליטה מלאה, וכי מנגנוני הטשטוש יתכן ויאפשרו לפעילים לעבור מחבלי תימן אל גבולות ישראל דרך נתיבים מפתיעים.

היכולת לפגוע בקווי ייצור חצובים דורשת יותר מסתם תקיפה אווירית, היא דורשת מודיעין טכנולוגי ממוקד, יכולת לפענוח מערכות חבויות, ושילוב כלי תקיפה שמותאמים לתשתיות תת‐קרקעיות. פעולות נקודתיות יכולות לפגוע במלאי זמני, אך לא בהכרח לשבור קו ייצור אם אין יכולת לחטא את רשת ההספקה והידע שמאחורי המתקנים. זה מסביר את הצורך בהקצאת משאבים גדולים לאיסוף מודיעין ולפעולה רב־ממדית, אווירית, ימית ועסקאות מודיעיניות בשטח.

הרחבת תשתיות ייצור נשק בתימן ופיתוח כוחות המתאמנים לפשיטות חוצות גבולות משנה את המפה. לצד ההיבט הצבאי, נדרשת תגובת דיפלומטיה מאומצת: עבודה עם שותפים אזוריים ובינלאומיים כדי לחסום נתיבי העברה, לתפוס רשתות תיווך ולמנוע העברות ידע וחומרים. המציאות הזו מחייבת שקיפות פעולה מדינית לצד המשך שימור החוזק המבצעי.

המעבר מ"משלוחים נכסים" ל"ייצור תת‐קרקעי" מהווה נקודת מפנה, הוא הופך את האיום ממוקד ונייד לאיום מבוסס, שורשי וקשה להכרעה. לכן, מדיניות נבונה מחייבת לא רק תגובה אקוטית לירי או לכטב"מים בודדים, אלא גם הרחבת מאמצי המודיעין, התאמת כלי תקיפה לאתגרי ההצפנה התת‐קרקעית, וחיזוק שיתופי פעולה אזוריים שימנעו מנגנוני העברה ותמיכה רשתית. בישראל יודעים היטב כי כל השהיה מרחיבה את חלון ההזדמנות של האויב, ומכאן הצורך לעבור ממדיניות תגובתית למדיניות מניעה פעילה בעומק.