מי באמת ראוי להיות חזן בימים הנוראים?

בימים הנוראים, כאשר בתי הכנסת מתמלאים באווירה של יראה, בכי ותחנונים, יש דמות אחת שעומדת במרכז התפילה ומשמשת שליח ציבור - החזן. רבים רגילים לחשוב שחזן טוב הוא זה שיודע לשיר יפה ולהחזיק בקול ערב, אבל לאורך הדורות הדגישו חכמים שהמשמעות עמוקה בהרבה.

כבר בתקופת חז"ל נקבעו כללים ברורים לגבי מי יכול לרדת לפני התיבה. לא די בחכמה ובידע, אלא חשוב שהחזן יהיה אדם שהלב שלו נכנע ונשבר. חז"ל תיארו שליח ציבור כזה כמי שחי בפשטות, עובד קשה לפרנסתו, ליבו מלא דאגה אך יחד עם זאת ישר ונקי. מי שפרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע בצעירותו, ושחייו נקיים מעבירה - הוא זה הראוי לעמוד מול הציבור.

אמנם בכל ימות השנה יש דרישות קלות יותר, אבל כאשר מדובר בתעניות ציבור או בימים הנוראים, ההקפדה גדולה הרבה יותר. ראש השנה ויום הכיפורים נחשבים לעת צרה, ממש כמו עצירת גשמים בימי קדם, ולכן נדרש שליח ציבור שמייצג את הקהל כולו לא רק בקולו אלא גם במעשיו ובטהרת ליבו.

במקורות הראשונים מוזכר גם עניין הגיל. המובחר ביותר הוא חזן בן שלושים ומעלה, בדומה ללויים בבית המקדש שהחלו בעבודתם בגיל זה. ההיגיון ברור: אדם בגיל הזה כבר עבר את סערות הנעורים, ליבו מתייצב והוא ניגש לתפילה מתוך רצינות והכנעה.

מלבד זאת נהגו להעדיף חזן נשוי, משום שאדם שיש לו בית ואשה נחשב יציב יותר ומוגן מפיתויים. חכמים השוו זאת לכהן גדול שהיה חייב להיות נשוי כדי שיוכל לשרת בקודש. מי שפרק את עול משפחתו או עזב את אשתו מתוך מחלוקת לא ראוי לשמש בתפקיד הזה בימים הקדושים.

יחד עם כל התנאים הללו, אי אפשר להתעלם מהפן המוזיקלי. חזן צריך לדעת להנעין את קולו בצורה שתמשוך את לב המתפללים. לא מדובר בהופעה אלא בשירות לקהל. אם קולו נעים והוא משתמש בו לשם שמים - זוכה לברכה. לעומת זאת, אם החזן מאריך סתם כדי להרשים או להתפאר, הדבר נחשב לגנאי. התפילה נועדה להיות תחנונים מעומק הלב, לא מופע בידורי.

גם גדולי הפוסקים הזכירו שהחזן צריך לקצר כשיש ציבור שממתין, ולא להאריך מעבר למידה. רבי עקיבא עצמו, שהיה ידוע באהבתו הגדולה לתפילה, נהג לקצר כשהתפלל עם הקהל כדי לא להטריח.

התמונה המצטיירת היא שהחזן איננו רק זמר, אלא שליח אמיתי של הציבור. הוא נושא על כתפיו את כל תפילותיהם של הגברים, הנשים והילדים העומדים מאחוריו. קולו הוא הכלי, אבל מה שחשוב באמת זו הלבנה הפנימית של חייו - טהרה, יראת שמים, ענווה ונאמנות.

כך, כשנכנסים לימים הנוראים ושומעים את קולו של החזן בוקע מבית הכנסת, כדאי לזכור שלא מדובר רק בקול ערב. מאחורי הצלילים עומד אדם שליבו מכוון עבור כל הקהל, שמילותיו מבקשות רחמים לא רק בשמו אלא בשם כולנו.