הרב יגאל כהן: למה ה"חוליגן" נכנס לגן עדן והצדיק נשאר בחוץ?

תנסו לדמיין: גן עדן. בפנים דמות שלא הייתם נותנים לה יותר מדי קרדיט בעולם הזה. "חוליגן", בלגניסט, אחד שיצא לו שם של טיפוס בעייתי. ודווקא הוא יושב בשורה הראשונה, מתחת לכיסא הכבוד, נהנה מזיו השכינה.

ומנגד אדם אחר. מסודר, דתי, מתוקתק. מתפלל, הולך לשיעורים, חי בשקט ובשלווה. ודווקא הוא מוצא את עצמו בחוץ. מסתכל פנימה, מתפוצץ מתסכול ושואל: איך זה הגיוני? מה פספסתי?

לא רק ללמוד, להפיץ

כאן מתגלה ההבדל. ה"חוליגן" ההוא לא עצר בשיעור התורה שהוא שמע. הוא לא חזר הביתה ואמר לעצמו "יופי, קיימתי". הוא עשה עם זה משהו. הפיץ סרטונים, שלח לחברים, ארגן שיעורים, הזיז אנשים. לא רק למד גם גרם לעוד אנשים ללמוד.

בעולם הזה זה נראה זניח: לשלוח וואטסאפ, לעשות שיתוף בפייסבוק, לסדר לחבר הסעה לשיעור. אבל בשמים ספרו אחרת: לא רק מה לקחת לעצמך אלא כמה אנשים הרווחת בדרך.

מי נשאר בחוץ?

היהודי ה"מסודר" לא היה רע חלילה. הוא פשוט שמר הכול לעצמו. הלך, למד, התפלל וחזר לשגרה. בלי השפעה, בלי מעגלים נוספים, בלי ליצור תנועה מסביבו. ושם למעלה זה ההבדל בין להיות בפנים לבין להישאר בחוץ.

המסר לדור שלנו

בעולם של היום יש לנו כלים אדירים. סרטון אחד יכול להגיע לאלפים, שיחה אחת יכולה לשנות חיים. מי שמנצל את זה נרשם לו למעלה כהשפעה אינסופית. מי שלא עלול לגלות מאוחר מדי שהוא נשאר מחוץ לחופה.

בעולם הזה אפשר להישען אחורה, לחלום, להרגיש שהכול בסדר. בעולם הבא סופרים תכלס מה עשית. מי שרק חלם, נשאר חלום. מי שקם, רץ, שיתף, ארגן והניע נכנס בשורה הראשונה.